נספחים

נספחים א-ד

______________________________________________________________

נספח א'

ר' יהודה אשלג, "הסתר וגילוי פנים של השפ יתברך",

מתוך: כתב יד (נמצא בארכיון למחקר ע"ש הרב אשלג בפתח תקווה)

 הסתר א'

(ציור) שאין פניו יתברך מגולים, דהיינו שאין השם יתברך מתנהג עמו בהתאם לשמו יתברך הטוב ומיטיב, אלא חס ושלום להיפך מזה, כי הוא מקבל ממנו יסורין, או שהוא מחוסר פרנסה, ויש לו בעלי חוב מרובים הממררים לו את חייו, והוא מלא טרדות ודאגות כל היום. או שסובל חס ושלום ממחלות. ואינו מכובד על הבריות. כל תכנית שמתחיל אינה עולה בידו לגומרו. והולך כל היום בלי סיפוק נפשי.

והנה באופן זה אין האדם רואה את פניו הטוב של השם יתברך, כמובן אם הוא מאמין שעל כל פנים השם יתברך סובב לו הדברים הללו, או מחמת עונש על העבירות שעשה או כדי להיטיב באחריותו, כמו שכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכן אשר הצדיקים תחלתן יסורין מחמת שהשם יתברך רוצה ליתן להם בסופם שלוה רבה, אבל אינו נכשל לומר שכל זה הגיע לו מגורל עיור ומטבע חס ושלום בלי חשבון ודעת, אלא מתחזק להאמין שהשם יתברך סובב לו בהשגחתו את כל אלה, נבחן שרואה על כל פנים את האחורים של השם יתברך.

  

הסתר ב'

הסתר ב' דהיינו הנקרא בספרים הסתר תוך הסתר, פירושו, שאינו רואה אפילו את האחורים של השם יתברך, אלא אומר, שהשם יתברך עוזב אותו ואינו משגיח עליו, וכל היסורים שמקבל תולה שקיבלם מתחת ידי הגורל העיור והטבע. והוא, כי דרכי ההשגחה נעשים לו מסובכים ביותר, שמביאים לידי כך עד להתפקר חס ושלום.

דהיינו (ציור) שמתפלל ועושה צדקה על צרותיו ואינו נענה כלל, ודוקא בשעה שפוסק מלהתפלל על צרתו, אז נענה. בכל שעה שמתגבר להאמין בהשגחה, ומטיב מעשיו, פונה לו ההצלחה עורף ויורד אחורנית באכזריות גדולה, ובשעה שמתפקר חס ושלום, ומתחיל להריע מעשיו, אז מתחיל להצליח ביותר, וינשום להרוחה ביותר.

לא יזדמן לו פרנסה בדרך כשרות, אלא דוקא בדרך הונאה להבריות, או על ידי חילול שבת, וכדומה.

או, שכל המכירים שלו הם בעלי תורה ומצוה, סובלים עניות, ומחלות מרובות, ומבוזים מאוד בעייני הבריות, והבעלי מצוה האלו נדמה לו, שהמה חסרי דרך ארץ, וטפשים מלידה, וצבועים גדולים, עד שמאוס לו ליישב בחברתם אפילו רגע.

וכל המכירים הרשעים, המתלוצצים על אמונתו, הנה המה המוצלחים ביותר, בריאים ושלימים, לא ידעו מחלה, פקחים, בעלי מידות טובות, וסימפטים בכל דרכיהם, יושבים בלי דאגות, ובביטחון ובשלוה רבה נמצאים כל היום ותמיד.

וכשהשגחה מסתדרת לו להאדם באופן כזה נקרא הסתר תוך הסתר, כי אז חס ושלום רובץ תחת משאו לא יוכל עוד להמשיך בהתחזקות, להאמין שיסוריו באים לו מהשם יתברך מאיזה טעם כמוס, עד שנכשל ומתפקר לומר חס ושלום שהשם יתברך אינו משגיח כלל על בריותיו, וכל מה שבא לו חס ושלום מידי הגורל והטבע, שזהו אינו רואה אפילו את אחורים.

  

ציור של גילוי פנים

הביקוש של האדם להתחזק באמונת השגחתו יתברך על העולם בזמן ההסתרה מביאהו להגות בספרים, בתורה, ליקח משם הארה והבנה איך להתחזק באמונת השגחתו יתברך. והנה ההארות וההתבוננות הללו שמקבל על ידי התורה מכונה בשם תורה תבלין, עד שיתקבץ לשעור מסוים והקדוש ברוך הוא מרחם עליו ויערה רוח ממרום זאת אומרת שפע עליונה.

אבל אחר שגילה בשלימות את התבלין, דהיינו האור תורה שהאדם שואף לגופו, מחמת התחזקותו באמונת השם יתברך, כי אז נעשה מוכשר להשגחה בגילוי פניו יתברך, שפירושו, שהשם יתברך מתנהג עמו, בהתאם כשמו הטוב ומטיב יתברך.

שמו יתברך מראה לנו שהוא טוב ומטיב לכל בריותיו, דהיינו בכל דרכי הטבה המספיק לכל מיני המקבלים שבכלל ישראל, שבודאי אין תענוג וטוב של אחד דומה לתענוג וטוב של חבירו. למשל העוסק בחכמה לא יתענג מכבוד ועושר, ושאינו עוסק בחכמה לא יתענג מהדגות והמצאות גדולות שבחכמה, אלא ודאי שלזה נותן עושר וכבוד, ולזה נותן השגות נפלאות בחכמה.

נמצא (ציור) שמקבל מהשם יתברך רוב טוב ושלוה רבה, ומצוי תמיד בסיפוק נפשי. כי משיג פרנסתו בקלות גדול ובמילואו, לא ידע טרדות ודוחק לעולם, לא ידע משום מחלה, מכובד מאוד בעייני הבריות, גומר בקלות כל מיני תכניות שעולות על דעתו, ובכל אשר יפנה יצליח.

וכשחסר לו דבר מה, הוא מתפלל ונענה תיכף על המקום. כי עונה לו תמיד בכל מקום שידרוש ממנו יתברך, אף תפילה אחת לא שבה ריקם. ובשעה שמתגבר במעשים טובים, הצלחתו עולה במידה מרובה, וכשמתרשל, נמצא שבמידה זו יורד הצלחתו.

כל המכירים שלו הולכי בדרך הישר, המה בעלי פרנסה לא ידעו מחלה. והם המכובדים ביותר בעייני הבריות, ואין להם שום טרדות. והשקט ושלוה רבה להם, כל היום ותמיד. והמה פקחים, אנשי אמת, בעלי צורה, עד שמתברך ומתענג ביותר לישב בחברתם.

וכל המכירים שלו שאינם הולכים בדרך התורה, המה מחוסרי הפרנסה, מוטרדים בחובות מרובים, לא ימצא להם אף רגע אחת לנשום בהרוחה, סובלים מחלות, מלאים מכאובים, ומבוזים ביותר בעיני הבריות, והמה נראים לו חסרי דעת, וחסרי דרך ארץ, רעים ואכזרים עם הבריות, חנפנים מלאים שקרים, עד שמאוס לו לישב בסמוך לחברתם.

  

ציור של הסתרת פנים

א.            קבלת יסורין, כגון מחסור בפרנסה או מחסור בבריאות, בזיונות, ואי הצלחה לגמור את תכניותיו, ואי סיפוק נפשי.

ב.             מתפלל ואינו נענה. בשעה שמיטיב מעשיו, למשל ששומר את עצמו שלא להונות חבריו, נמצא יורד אחורנית, ובשעה שמריע את מעשיו נמצא מצליח ביותר.

ג.              כל מכיריו ההולכים בדרך ישר סובלים עניות ומחלות וכל מיני בזיונות. ומכיריו הרשעים מתלוצצים עליו יום יום, מצליחים ועולים בעשירות ובבריאות ויושבים בשלוה בלי דאגות.

ד.             כל מכיריו הצדיקים מקיימי תורה ומצווה דומה לו שהמה אכזרים ואגואיסטים משונים או טפשים מלידה וחסר להם דרך ארץ, וצבועים גדולים, עד שמאוס לו לישב עימהם אפילו בגן עדן עד שאינו יכול להיות בחברתם אף רגע.

ציור של גילוי פנים

א.      קבלת תורה ורוב שלוה, השגת פרנסתו בקלות גדול ובמילואו, לא ירגיש דוחק לעולם, לא ידע מחלות כלל, ישיג כבוד בכל אשר יפנה, וכל תוכניותיו שעולה על דעתו גומר בקלות בהצלחה רבה.

ב.       מתפלל ונענה תיכף על המקום. בשעה שמיטיב מעשיו מצליח ביותר ובשעה שמריע את מעשיו מאבד את הצלחתו.

ג.        כל מכיריו, ההולכים בדרך הישר, המה בעלי פרנסה ועשירים, בריאים, לא ידעו שום מחלה, ומכובדים ביותר בעיני העולם, יושבים בהשקט ושלוה רבה.

ומכירים שאין הולכים בדרך ישר, המה מחוסרי פרנסה, מלאים טרדות וצער, סובלים מחלות ומבוזים ביותר בעייני הבריות.

כל המכירים הצדיקים, רואה אותם פקחים, בעלי חשבון, בעלי דרך ארץ עם הבריות, אנשי אמת, בעלי צורה, עד שמתענג מאוד להיות בחברתם.

  

נספח ב'

 הרמח"ל, מכתב סב

מתוך: "אגרות קודש מרבינו משה חיים לוצאטו (רמח"ל)"

ספר ירים משה, חלק ב' (ירושלים: דפוס התורה, תשכ"ב)

 מכתב סב

מרבינו לרבו הר"י באסאן

ההר הגדול ירום ונישא, פינת יקרת[1] אבן הרואשה[2], מורי ורבי נר"ו (נטריה רחמנא וברכי, ישמרו ה' ויברכהו).

קבלתי אגרת מכבוד תורתו המתרעמת על מֹר אבי נר"ו - וכבר לא חסרות לכבוד תורתו ראיות אות ומופת על נדיבות לב מֹר אני, ועל כן יוכל לדון לפי השעה; ולא אאריך בזה, כי ידעתי כבוד תורתו עומד על יושר.

ראיתי אשר שמח כבוד תורתו כי עשיתי פני בנגלות, וגם אני שמח, ת"ל [תהילה לאל], באשר יחונני[3] ה' בכל חלקי תורתו הקדושה, כי כולה תמימה ומשיבת נפש[4]. אך מנחש אני בגביע שלי[5] כוונת הכבוד תורתו, אשר לזה היה מתאווה, ולוּלֵי הייתי מניח הנסתרות ועושה עסקי בנגלות, כבר היה לו לשמחה. ואני צר לי מאוד, היותי רחוק מאת הדרת[6] כבוד תורתו, כי לולי הייתי קרוב אליו, לא הייתי מניח מלהשתדל כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סולת הנקייה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה, שהוא פשט התורה ובתמרור [ובסבל מר] חיי הק"ו [קל וחומר - המידה הראשונה מ-13 מידות שהתורה נדרשת בהן] וג"ש [וגזרה שווה - המידה השניה מ-13 מידות], אשר עליו אמרו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה...".[7]

הלא מקרא צוֹוֵח  ואומר: "כל הבשר וכל חסדו כציץ השדה"[8], כל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין [כל חסד שעושים, לעצמם עושים][9], והשכינה הקדושה הממתנת לבניה, שינהלו אותה מן הגלות ואין מנהל לה מכל בנים ילדה[10]. היִיטַב בעייני ה'[11]? וסוף דבר: מה נמצא תחת נחת רוח ליוצרנו דרכי התלמוד בכל הפלפולים הגדולים והפְּסַקִים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה' ולגלות אור כבודו אל השכינה, שנאמר בה: "וראיתיה לזכור ברית עולם"[12] בְּרָזִין דאורייתא [בסודות התורה]. לא בסתר מדבר הקדוש רשב"י [רבי שמעון בר יוחאי][13] על פסוק "אם לא תדעי לך, היפה בנשים".[14] שמי שאינו יודע רזין דאוריתא, אפילו אית ביה עובדין טבין וסגיאין [אפילו יש בו הרבה מעשים טובים], מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא [מוציאים אותו מכל שערי אותו העולם].

ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר"י זלה"ה [זכרו לחיי העולם הבא]דבריו באמרו, שמי שהוא חריף, יעיין שעה אחת או שתים לכל היותר בהלכה. ומי שאינו חריף, לא יעיין בה כל עיקר. אלא עיקר העסק יהיה במדרשים ובאגדות ובקבלה, פנימיות התורה? אם כן איפוא למה נעזוב את העיקר ונאחוז את הטפל?

זה הכלל: אין אדם מוצא לעתיד לבוא אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה. ומי שיֵדע הפנימיות, יהנה באור פנימי. ומי שלא השיגו, לא יהנה ממנו על שום פנים.

וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים לישראל - הנעזוב אותם? לא, לא נעזוב אותם, אבל נקבע להם זמנים לפי שא"א בלאו הכי [לפי שאי אפשר בלעדיהם]. אך לא להם נְבָלה זמננו חס ושלום.

הלא זה רע בעולם הזה, שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן ליבות [לבבות], הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אוות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי מאוד על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עיקר עסקו במה שהיה ראוי לאיש אשר כמוהו, ולפי אוכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. אני אין בכוחי אלא מה שבכוחי. אברך את ה' אשר יעצני[15] ללכת בדרך אמת, והוא יתן בלב בניו את הטוב להם תמיד. חשבתי שלא להיות חשוד על השבועה, גם זו לטובה.

ואני מחבק את הבן יקיר[16] כמונר"ר [כמורנו הרב רבי], וה' אלקי השמים ימלא משאלות לבבם לטובה לאורך ימים, אכי"ר [אמן כן יהיה רצון].

שותה בצמא דבריו,

משה חיים לוצאטו

פאדובה, ליל מש"ק, י"ט לחודש אדר התצ"ב.

נספח ג'

ר' יהודה אשלג, איגרת יט, שנת תרפ"ז,

מתוך: כתב בעל הסולם (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ט), עמ' 707

 ב"ה ער"ה דשנת תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ ותלמידי מוהר"ר... נ"י וכל החברים ה' עליהם יהיה

קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל[17] יתברך. אבל "דע את אלקי אביך ועבדהו".[18] דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו יתברך, כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא.

ואף על גב שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו יתברך, עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין [אזניים] למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.

וכבר מקרא כתוב: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".[19] פירוש, על דרך שפירש זקנך הק' הבעש"ט [סבך הקדוש הבעל שם טוב], "ה' צלך".[20] כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשם יתברך, פירוש, שבהתעוררות אהבה להשם יתברך, יבין שהשם יתברך התעורר אליו בגעגועים עצומים[21] וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם"[22], והבן.

על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים[23] [מצד האופנים], דהיינו, שהשם יתברך מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם. וזה שהודיענו המשורר [דוד המלך]: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו יתברך.

אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השם יתברך, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השם יתברך. ואסור לו לשכוח חס ושלום את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשם יתברך, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל[24], בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, "תשוב ו' לגבי ה'", שהוא יחוד - קוב"ה ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו].

אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשם יתברך מואס בו חס ושלום, אוי לאותה בושה וכלימה [25], שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת "ונרגן מפריד אלוף"[26] חס ושלום, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השם יתברך, ואינו מאמין לחז"ל, שבאותו מדה ממש גם השם יתברך תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.

ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי[27], כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר "כל מיני הנהגות דהאי עלמא [הנוהגות העולם הזה], המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות".

אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שזה סוד "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"[28]. וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה" [יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו], שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ[29], בנפש, שנה, ועולם, שזה סוד היכי דמי תשובה [איך היא תשובה], באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה[30]. כי ה' תתאה [תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם.

"נפש" הוא סוד מדת הכיסופים והגעגועים. "ושנה" הוא סוד הזמנים של בחי' העראות [31] כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר על דרךשהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה [32], שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל [כנזכר למעלה]. ועל כן עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שזה סוד, "צדיק ורע לו" [33], שהשם יתברך אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום", ונמצא בו בחינת צער, שהוא סוד נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", כי השם יתברך מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע"[34]. כי "תקיעה" הוא סוד גמר ביאה, על דרךשאמרו "תקע ביבמתו"[35], שהוא סוד הזווג דקוב"ה ושכינתיה, מעילא לתתא [מלמעלה למטה], טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [של העולם הזה], ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים], אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה[36], אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו[37]. כמו שכתוב בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.

וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שעל כן, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח" [תיאור מהי תרועתה בהלכות שופר - גניחות], כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת[38] וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".[39] וליודע תעלומות[40] גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו יתברך, אשר עדיין אפשר להיות מתפסק חס ושלום. ועל כן הוא יתברך מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו יתברך, בסוד "ה' צלך" כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.

על דרך שאמר רשב"י ז"ל באדרא[41]: "אני לדודי ועלי תשוקתו[42], כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובגין כך השתא [ומשום כך עתה] ועלי תשוקתו [כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקדוש ברוך הוא, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו]", וכו' עיין שם. והיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד"[43], ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה".

וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד. ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק], בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודע תעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.

"ובאותו מקום", שהוא סוד הכנסת עטרה ליושנה, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי"ת [שהשם יתברך] אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן"[44], כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד"ל [ודי למבין.]

"ובאותה אשה", כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"[45]. כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'"[46], אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וזה סוד "צדיק וטוב לו", דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ"ל, זה צדיק גמור ודו"ק [והתבונן היטב].

הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח"ט [בכתיבה וחתימה טובה] בספרן של צדיקים.

יהודה ליב

הנה טרדותי רבו עלי, ואיני יכול להודיע לכם גודל געגועי אחריכם, אולם בטחוני חזק בישועה קרובה, ומצדכם תחסרו ביותר ממניעת מכתבכם אלי, ועל כל פנים מכתב ארוך אחד בכל שבוע, והאמינו לי, שעוד אתם כותבים לי, תשיגו את תשובתכם תיכף, והנה מחברנו. .. נ"י, לא השגתי כלום, ואולי אין מחסור ליראיו[47], גם זה יודיעני, ואני מתגעגע לשמוע ממנו ומבני ביתו כל טוב ובעזרת השם נזכה עוד לדבר בהרחבה מרוב טוב.

יהודה

 נספח ד'

ר' יהודה אשלג, איגרת יז, שנת תרפ"ו

מתוך: כתב בעל הסולם (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ט), עמ' 704

 ב"ה ד' ויגש ו' טבת תרפ"ו

כבוד... מוה"ר... נ"י [נרו יאיר]

... עם כל זה אכתוב לך, בחינת עמודי דאמצעיתא [הקו האמצעי] בעבודת השם יתברך, שיהיה לך תמיד למטרה ימין ושמאל, כי יש הולך שעוד גרוע מיושב ובטל [שיותר]. והוא, המטה מהדרך, כי דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא [להיכל המלך]. וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא [להיכל המלך], משום שאינו דורך על הקו האמיתי, כזה על דרך משל: והוא משל אמיתי כהלכתו.

ואבאר לך סוד עמודא דאמצעיתא; שהוא סוד "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" [התורה והקדוש ברוך הוא וישראל אחד הם]. כי תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשרשה ולהדבק בו יתברך, כמו שכתוב: "לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו ולדבקה בו"[48]. הנך רואה שגמר הענין הוא "ולדבקה בו". דהיינו, כמו שהיתה טרם התלבשותה בגוף.

אבל צריכין הכנה רבה, - שהוא ללכת בכל דרכיו, ומי יודע דרכי השם יתברך? אמנם זה סוד "אורייתא שיש בה תרי"ג אורחין [תורה שיש בה 613 דרכים]", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו. כמו שכתוב: "והסירותי את לב האבן מבשרכם"[49], ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.

נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע א"ע לשוב לשורשו. ב. הקדוש ברוך הוא, שהוא השורש שאליו משתוקק. ג. הוא בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא [613 מצוות התורה], אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שהוא סוד התבלין, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין"[50].

אך באמת הני [אלו] שלשה אחד הם ממש, שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלשה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השם יתברך.

ואבינך באפס מה, קצה תראה, אבל כולו לא תראה[51], זולת בישועתו[52] יתברך אליך: סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש. ועיין בעץ חיים בתחילתו, שעל כן ברא השם יתברך את העולמות, משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים, "רחום וחנון[53]" וכו', שאם לא יהיו בריות אין על מי שירחם עליהם וכו' עיין שם. והם דברים עמוקים מאד.

אמנם מעט כפי כח העט, - אשר "כל התורה כולה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא".[54] כאמרם ז"ל. וענין סוד השגה, "שכל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם".[55] כמובא בספרים, אשר כל אלו השמות הם שכר הנשמות, שעל כרחה באה לגוף, שבאמצעות הגוף דוקא, מסוגלת להשיג שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ולפי השגתה, כן מדת קומתה. וכללא נקוט [ואחוז הכלל]: כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, על דרךשכתוב: "לפי שכלו יהלל איש".[56] אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב.

תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת, שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שעור חלקה בשורש.

אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השם יתברך, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא [613 דרכי התורה], השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה, וזה סוד ש"הקדוש ברוך הוא מנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י [310] עולמות".[57] פירוש, הנשמה נכללת מב' [משני] צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, על דרךהתחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה. והיא זוכה בזה בתורה, שבכתב ובתורה שבעל-פה, שהם שני פעמים ש"י שבגמטריה תר"ך [620], שהוא סוד תרי"ג [613] מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן.

וזה שכתוב ב"עץ חיים": ש"לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב"ה"[58], עיין שם היטב ותבין. והנך רואה, כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שהוא סוד כל השלמות, כל הנרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] עד היחידה, שעל כן נקראת היחידה בשם "כתר", לרמז על מספר "תר"ך" הנ"ל.

והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' [שבע] מצוות דרבנן, הם בעצם ה' [חמש] בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.

אבל קודש אבריך הוא הוא סוד אור אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שזה סוד שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא". פירוש, שהקדוש ברוך הוא מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזה אחר זה.

המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקודש אבריך הוא בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש.

והתבונן מאד בדברים, שאינם דרושים אלא פשט פשוט, אשר ע"ז אמרו: "הפשט לא אפשט" [הפשט לא אבאר]. ואשריך אם תבין את אשר לפניך.

ונחזור לענין, אשר טרם ההשתלמות בעבודת השם יתברך, נראים אורייתא וקודש אבריך הוא וישראל, כמו ג' [שלוש] בחינות, דהיינו, שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשרשה, שזה בחינת ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השם יתברך, ורזין דאורייתא [וסודות התורה], "דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה [מי שלא יודע מצוות אדונו איך יעבוד לו]?, שזה בחינת אורייתא [התורה]. ולפעמים משתוקק להשגת קודש בריך הוא, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה, ומצטער רק אחר זה בעיקר, ואינו מצטער כ"כ להשגת רזין דאורייתא [סודות התורה], וגם אינו מצטער כל כך להשבת נשמתו לשרשה, כמו שהיתה טרם התלבשות בגוף.

לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשוה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחלתו, ואם משתוקק לבחי' אחת מהם ביותר מבחינה הב' [השניה] או הג' [השלישית], הרי נוטה מדרך האמת הזה, והבן זה.

על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון], "דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה" [שמי שלא יודע דרכי אדונו ומצוות אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד לו]?, שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.

וזה סוד, "פתחו לי פתח א' [אחד] של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות".[59] פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו], לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שהוא סוד שם המפורש בפסוק "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ".[60]

יהודה ליב