פרק 63
סגולה נפלאה לעוסקים בחוכמת הקבלה
אות קנה. המקובלים מחייבים את כולם ללמוד
ספרי הקבלה, כי רק בהם נמצא המאור המחזיר למוטב
אות קנו. המאור מאיר רק בתנאי שלא מגשימים את חוכמת הקבלה
אות קנו. המאור מאיר רק בתנאי שלא מגשימים את חוכמת הקבלה
_____________________________________________________________________
המקובלים מחייבים את כולם ללמוד ספרי הקבלה,
כי רק בהם נמצא
המאור המחזיר למוטב
קנה) ולפי זה יש לשאול:
אם כן, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?
אמנם יש בזה דבר גדול,
וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם
מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם
את האורות המקיפים את נשמתם.
פירוש: כי כל אדם מישראל,
מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב ה' יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל
נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו
יתברך, שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
והנה, כל עוד, שלא זכה
האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות
מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את
כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו
הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש
להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם
מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.
אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו
שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
למה זה חייבו המקובלים, לכל איש,
ללמוד חכמת הקבלה?
אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי
לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם
מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם
את האורות המקיפים את נשמתם.
לעורר אור מקיף אפשר רק מתוך חשק
ורצון "להבין מה שלומדים". התנאי היחיד להשגת חשק ורצון חזק הוא יגיעת
האדם כלפי הסביבה. כי חשק ורצון ראשוני מתעוררים בנו מבפנים, לפי התפתחות שרשרת
הגן הרוחני. אבל להוסיף עליהם, תלוי כבר באדם עצמו.
ואם אין חשק ורצון, אפשר לקרוא
בספרי המקובלים בכלל בלי להיות קשור לטקסט. אלא לחקור את הטקסט כמו חוקרים
למיניהם, שעוסקים בחקירת טקסטים של המקובלים, אבל לא ניכרת עליהם השפעתו.
"להבין מה שלומדים" נקרא, שהלב מבין, שרוצים להרגיש. והבנה שקושרים דבר
עם דבר בצורה שכלית בלבד, לא עוזרת. כי לחוכמת הקבלה חייבים להגיע מתוך רצון, מתוך
דחף, מתוך חיסרון, מתוך הרגשה שחסרה לו הרגשה.
ולכן יש שתי גישות כלפי העיסוק
בקבלה. גישה מדעית של מחקר פילוסופי, וגישה שבאים לעיסוק בקבלה עם הרצון, שרק היא
נקראת לימוד הקבלה. ההבדל הוא עצום, בין מה שאומרים על הקבלה חוקרים באקדמיה, ומה
שאומרים המקובלים על כל עניין ועניין בקבלה, החל ממי כתב את "ספר הזוהר"
ועד מהי קבלה. ולכן למרות שחיצונית לומדים כביכול מאותו מקור, למקובלים כמעט בלתי
אפשרי להתקשר עם אותם החוקרים, כי בחקירה אקדמית סורקים כביכול את הטקסט, ולא
מגיעים לפנימיות הכתוב, לרצון להיות בתוך אותו מצב, אותו עולם, שעליו נכתב.
פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח
בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב ה' יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא.
אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך,
שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
מי שמשתוקק למטרה נקרא
,ישראל". אבל גם אם הדרך שלו קשה ומייגעת, אם הוא הולך "יָשָר"
ל"אֵל", אז הוא יגיע למטרה. כי כל אחד ואחד נמצא כבר בגמר התיקון, אלא
רק צריך לגלות אותו לעצמו. והגילוי הזה כלפי כל אחד ואחד, זו הדרך שאנחנו עוברים.
והנה, כל עוד, שלא זכה האדם
לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות
מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו.
האור שממלא את כולם בסוף הדרך,
במצב שמסודרים כבר בנשמה אחת כאיש אחד בלב אחד, יכול להאיר לכולנו כבר עכשיו. כי
כולנו באותו מצב של נשמה כללית הנקראת "אדם הראשון", סכום של שש מאות
אלף נשמות. אלא שמרגישים מחולקים ונפרדים, מבלי לדעת או להרגיש שנמצאים במערכת
אחת, קשורים זה לזה, במצב שאיש אינו חופשי, אלא קשור לכולם (ראה עיגול עם חצים
בתוך "אדה"ר" בשרטוט 1). כלומר, מקושר לעוד 599,999 חלקים (ראה חץ
היוצא מ"1" ל"599,999" בשרטוט 1), שמקושרים גם הם אליו. ובעצם
מחזיקים בידם את נשמתו.
שרטוט 1
המבנה הזה מסודר כמבנה קשיח. הוא
לא נשבר במובן שמתארים, אלא נשבר הקשר כלפי יתר הנשמות. שהאדם מרגיש את עצמו מבודד
מיתר הנשמות, ולא שייך אליהם (ראה נקודה שחורה עם גבולות בשרטוט 1). לכל היותר,
הוא יכול להשתמש בהם ולנצלם. אבל לא מרגיש ששייך אליהם, ושהם שייכים לו כגוף אחד.
וזה נקרא שבירה.
השבירה איננה קריסת מבנה הנשמה
הכללית. המבנה שלה קיים ומתפקד לעד. רק ה"אני" של האדם, הוא נקרא שבור.
כי הוא לא מתפקד במבנה של הנשמה הכללית כחלק בלתי נפרד ופעיל. אלא הוא כמו תא
סרטני בגוף, ש"אוכל" את כל התאים שנמצאים סביבו. זאת אומרת, לקוח
מהסביבה לתועלתו, וגורם בכך למוות והרס לעצמו. כוח ההסתרה, כוח השבירה הזה, קיים
בכל נשמה ונשמה. והאדם אמור להכיר בכך, ובעצמו לתקן את ההשתתפות שלו עם כל יתר
הנשמות.
כל הנשמות מתקיימות באותו מבנה
במלוא ההשפעה ההדדית. וכלפי השפעה הדדית הן נמצאות במה שנקרא "העולם
הזה". או בהסתר כפול, או בהסתר רגיל, או בהתגלות שכר ועונש, כלפי המבנה של
"אדם הראשון", שבו כל הנשמות נמצאות בייחוד אחד, בכלי אחד, עם אור אחד
(ראה "אור + ∑\ כלי" בשרטוט 1). לכן צריך לראות תמיד לנגד עינינו את
התמונה הזאת, ולכוון את עצמנו בכל פעולה ופעולה, שהוא יתגלה לפנינו. ואז הפעולות
של האדם כלפי הקבוצה, כלפי הספר, כלפי המדריך וכלפי עצמו, הן נכונות תמיד ביחס
לחוקיות שפועלת עליו, כדי שחוקי העולם, הנקרא כלי של סכום הנשמות, יפעלו עליו
בצורה היעילה והטובה והנוחה ביותר.
צריך לקחת בחשבון רק חוקים מאותו
מצב שנמצאים בנשמה הכללית. חוקי עולם האצילות שכולם נמצאים בכלי אחד מלאים באור
אחד "ישראל אוֹרָיְיתָּא וקודשא בריך הוא חד הוא" או "הוא, חיותו ועצמותו
אחד הם"[302] (ראה
"אצילות" בשרטוט 1). כי רק המצב הזה פועל במציאות.
והמציאות שאנחנו רואים ומרגישים
כעת היא הסתרה, שאיננה מבטלת את החוקים והפעולות שפועלים במציאות. כי כמו שמתואר
במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", הכול כלפי המקובלים בלבד. לפיכך
מעוררים מלמעלה רק אותו אור מהמצב, שבו כולם מחוברים ונמצאים בהשפעה הדדית. ואז
אותו האור שמתגלה בכלים, הוא נקרא אור פנימי. אבל מחוסר תיקונים כולנו נבדלים
מהמצב ההוא. ולכן כלפי הכלים הנוכחיים שבהם אנחנו נמצאים, האור הזה נקרא אור מקיף.
"אורות מקיפים",
שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, מאותו מצב אמיתי, היכן שנמצאים
בייחוד, האורות המקיפים מאירים לאותו מקום שנמצאים בו בפירוד. אותו אור פנימי (ראה
"או"פ בשרטוט 2) שנמצא יחד כלי עם אור, מאיר למצב השבור
"מרחוק", זאת אומרת, בצורה חלשה, שמורגשת מעט חיות. אבל האור המקיף (ראה
"או"מ" בשרטוט 2) נותן כיוון מהיכן הוא בא. ואז האדם לא רק מרגיש
שיש לו משהו ממקום יותר גבוה, יותר טוב, אלא מרגיש שהמקום הזה מושך אותו, שהוא
מביא עימו מגמה מסוימת.
שרטוט 2
אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי
הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. מה הם "אורות מחכים"? האדם מרגיש
בתוך החסרונות שלו, שעליו להזדרז כדי להגיע לתיקון, ואז האור שמיועד לגרות אותו
ולעמוד לפניו, נעשה מורגש בו. וכך האור הזה "מתלבש" בו, ממלא אותו.
כלומר, האדם מבין אותו ומרגיש אותו. האור הזה נותן לו מילוי רגשי ושכלי. וכאשר
האור הזה ממלא את פנימיותו, האדם נמצא במצב אחר, בעולם אחר.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים,
הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם
מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם
מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו. מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.
אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו
שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
אם יש לאדם חשק ורצון והכנה לכיוון
הנכון, שבאים בהדרכה נכונה, בחברה נכונה ועם ספר נכון, אז אפילו שהוא קורא בספר
הזה בלי להבין בינתיים מה כתוב בו, הוא יכול להתייחס אליו מתוך הבנה שמדובר על
מצבו היותר מתוקן והיותר מתקדם, על השפעה, שהיא למעלה מהרצון האגואיסטי, ועל
החיבור לחברה כביטוי נוכחי לקשר עם יתר נשמות, שהן נמצאות בהשפעה הדדית. אם יש
לאדם דחף להיות במצב הזה, והדחף שלו מתחבר יחד עם מה שכתוב בספר, אז הרצון שלו
משתווה עם אותו האור שנכנס לכלים המתוקנים, ונוצר ביניהם יחס מסוים, שמאפשר לאור
להשפיע עליו כאור מקיף.
זאת אומרת, אור מקיף, האור שמחזיר
למוטב, לא פועל על מי שיושב וסתם כך לומד בספרי קבלה, ויודע או לא יודע את השפה,
ורוצה להיכנס לתוך הספר עם שכל חריף או רפה ולא מפותח, אלא ההצלחה תלויה בכיוון
הרצון למטרה הנכונה. אם בנוסף לעבודה בחברה, ללימוד ולעיון קודמים בספרים, ולהקשבה
נכונה לדברי המדריך, האדם מכוון את עצמו נכון בזמן הלימוד, שהוא הזמן החשוב ביותר,
אז פועל עליו האור ממצבו היותר מתוקן, כי הוא מתכוון לאותו מצב מתוקן כנגד מצבו
האגואיסטי שבו הוא מבולבל ולא מבין מאומה.
כל המצבים הללו כבר נלקחו בחשבון
וקיימים בתוך מערכת. כי המערכת הרוחנית בנויה בצורה כזאת, שהיא מבינה את כל
הקלקולים, ויש בה כנגדם את כל התיקונים. והאדם אמור לבחון רק מהו הכיוון הנכון,
ומאותו קלקול להגיע לתיקון.
יש בכוחו ובאפשרותו לעשות זאת, כמו
בחיים שלנו, שיש מקום לכל אחד, לא חשוב כמה הוא טיפש או חכם, חרוץ או בטלן. המערכת
הרוחנית בנויה בצורה כזאת, שגם אם בעולם שלנו מקלקלים אותה, לא חשוב באיזה מצב
האדם נמצא, אם הוא מבצע מה שהוא צריך מתוך בחירה חופשית, הוא תמיד נמצא במצב הנכון
שמכוון אותו בדרך הקצרה והנוחה ביותר לגמר התיקון.
אין פשרות, כי מדובר בחוקים, שמצד
האדם אין לו שום פתחון פה לבוא ולומר, שהם לא בשבילו. כי כמו שנאמר "בראתי
יצר הרע בראתי לו תורת תבלין"[303]. וכל המערכת מסודרת מראש עם ה"תורה
תבלין" שבה, שנכללים בה כל החוקים.
העיקרון הוא שהאדם מתקדם רק מתוך
חיסרון. אמנם הכלל "נשמת אדם תלמדנו" פועל גם לפני הגילוי. אבל אם האדם
משפיע לחברה, ומעורר על עצמו השפעה מהחברים והספרים, לא נותרות לו שאלות איך עליו
להתקדם. אלא רק דרך סביבה הנקראת "ספרים וסופרים", הוא יכול לקבל כוחות
נוספים שיעזרו לו להתפתח. אין לו יותר אמצעים אחרים.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
האם האור מקיף פועל כמו חוק קבוע
כחוק המשיכה, או שהאדם אמור לבקש שהאור מקיף יבוא ויתקן אותו?
האדם פונה לרצון שלו שישתנה ויהיה
לרצון אחר. זה נקרא "רצון שיהיה רצון". בפנייה הזאת הוא מזרז את תיקונו.
הוא לא פונה לחוק חיצוני ודורש שישתנה. כמו שהוא לא צועק ומבקש מחוק המשיכה
להתבטל, ומקווה להצליח לעוף בשעה שהוא קופץ מגג בניין. אלא הוא דורש מהכלים שלו
שישתנו. דבר שלא קיים בעולם שלנו, הוא כאילו לוקח מצנח או מפעיל מנוע כדי לעוף
בעזרתם באוויר. תיקון הכלים לא נקרא לשנות את החוקים, אלא תוספת על מה שיש כדי
להסתדר באותו החוק.
מהיכן מגיע האור מקיף - מאח"פ
דעשיה או מזו"ן דאצילות?
אם אור מקיף היה מגיע לאדם ממדרגה
של פרצוף עליון הסמוך אליו, אז הכול היה קרוב וטוב. אבל האור משתלשל דרך כל
המדרגות ובא אליו מהשורש שלו. מאותו מצב שבו האדם נמצא בעולם האצילות, כנקודה
שמשפיעה לכולם ודואגת רק להשפיע. האדם שמנסה לתאר לעצמו את ההשפעה הזאת, נתקף פחד
מוות מהמחשבה שלפתע יבוא חוק ויחייב אותו רק לתת ולהשפיע. שמרגע זה ואילך הטבע שלו
ישתנה, והוא רק ייתן, ולא יוכל לעשות משהו אחר, אלא יהיה אנוס כל הזמן רק לתת
ולחשוב על נתינה.
האור מקיף מגיע אלינו מאותה נקודת חוקיות
של השפעה טוטאלית. אבל לא שמאבדים שם את הראש, ומשהו שולט על האדם ללא שום פתחון
פה מצדו. אלא האדם בא לשם ברצון, מתוך דחף, ומחייב את הבורא שיעשה בו את התיקון
הזה. וזה נקרא "נצחוני בני"[304].
המאור מאיר רק
בתנאי שלא מגשימים את חוכמת הקבלה
קנו) אבל תנאי חמור יש
בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כי אז, אדרבה, מקבלים היזק במקום תועלת.
ולפיכך, הזהירו ז"ל, שלא ללמוד החכמה, כי אם לאחר ארבעים שנה, או מפי רב
וכדומה מהזהירות. וכל זה הוא מהטעם האמור.
ולפיכך, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה, מקבץ אני
הספר "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי
האריז"ל כל המאמרים העיקריים הנוגעים לביאור עשר הספירות, בפשטות ובלשון קלה,
עד כמה שיכולתי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל
הענינים. "וחפץ ה' בידו יצליח"[305].
"הגשמה" נקרא כיוון לא
נכון כלפי המטרה. ולא מה שאנשים מדמיינים לעצמם, שהגשמה היא לתאר כוח רוחני בחוטים
אדומים, במים קדושים, בפתקים שכותבים עם שמות וגימטריות, או בקעקוע על מצח של
אותיות א' ב'. אלא כל סטייה מהקו הישר למטרה, כל תוצאה מהסטייה הזאת, כל הופעה
חיצונית של אותה טעות, היא נקראת הגשמה. ומהי אותה הגשמה? במקום לתאר תכונת נתינה
טהורה, מתארים משהו אחר. ואז נמצאים בהגשמה. כי אין חוץ מקבלה או מהשפעה. ואם
במקום לתאר את כוח הנתינה, מתארים משהו שאיננו נתינה, מיד נמצאים משתחווים לפסל
ותמונה, לדמות, ועושים את כל הטעויות האפשריות.
לכן בעל הסולם מתאר בחומרה את
ההליכה בסולם הרוחני: רק בתנאי שהאדם מכוון את עצמו להיות "ישראל", כלפי
כל התהליך שעליו לעבור הנקרא "אוֹרָיְיתָּא". וכלפי אותו מצב של דבקות
עם הבורא שאליו צריך להגיע, ובינתיים בהעדר הדבקות נקרא "קודשא בריך
הוא", רק במידה והוא מתאר כבר עכשיו אותו מצב של "ישראל, אוֹרָיְיתָּא
וקודשא בריך הוא" מחוברים יחדיו, אז הוא לא טועה בכיוון ולא סוטה מקו התיקון[306].
וגם בספר "תלמוד עשר
הספירות", שבעל סולם הכין אותו כך שאי אפשר לטעות בו, עדיין יכולים לטעות בו
כמו בכל יתר הספרים. כי ספר לבדו לא מבטיח התקדמות. אלא התקדמות תלויה בכמה האדם
נמצא בנקודה הנכונה, ומסוגל על ידי עצות המקובלים לסדר את היחס שלו כלפי הסביבה
כך, שהיא תכוון אותו נכון למטרה. ולכן, חוץ מספרים שמתאימים להתקדמות, יש לקיים
עוד כמה תנאים, שעליהם כותב בעל הסולם במאמרים אחרים. ב"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות" הוא נוגע רק במה ששייך ללימוד.
התנאים שהאדם צריך לקיים כדי להגיע
למטרה שייכים לסביבה. והסביבה המתאימה לבניית הנשמה, נשמת אדם, היא ספרים, קבוצה,
מדריך. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מדבר במיוחד על איך להיות
מכוּוַן נכון כלפי הספר, על ערכו
המיוחד של הספר כאמצעי. לעומת זאת ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מדבר במיוחד על
היחס לרב[307]. ובמאמרים "מתן תורה", "מאמר החרות",
"השלום", "הערבות", הוא עוסק במיוחד באמצעי של קבוצה[308].
יש לקוות שבעזרת "הקדמה
לתלמוד עשר הספירות" נגיע לנקודת החיבור "ישראל אוֹרָיְיתָּא וקודשא
בריך הוא חד הוא".
____________________________________________________________
[302] ראה על כך באותיות קלו וקמו ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות" כמובא בעמ' 434.
[303] ראה הערה 275 נבעמ' 514.
[304] בבא מציעא דף נט ע"ב. להסבר על
"נצחוני בני" ראה הערה 123 בעמ' 506.
[305] האות קנו לא הובאה כאן במלואה. ראה
"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בתוך: תלמוד עשר הספירות, חלק א.
[306] ראה איגרת יז בנספח ד' בעמ' 493.
[307] ראה ר' יהודה אשלג, "מאמר לסיום
הזהר", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 477: "ובשביל גודל הקושי
שבדבר, יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו שהאדם יבחר
לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהי' לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ ע"מ
להשפיע נ"ר ליוצרו, כי ב' הקלות יש לרבו: א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד
יכול להשפיע לו נ"ר על בסיס רוממותו של רבו כי ההשפעה נהפכת לו לקבלה, שהוא
חומר דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו
הוא יכול להעבירו גם לעסק תו"מ לשמה כלפי הקב"ה כי הרגל נעשה טבע. ב. כי
השואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע
תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם
הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח"כ ישוב בו
לסורו, ונמצא שבכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג
ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף
וחזר ונתדבק בו, עש"ה. וע"כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת
של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם
התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה
לדביקות נצחית בהקב"ה".
[308] למאמרים "מתן תורה"
ו"החֵרות" ראה בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 385, 414; מאמר
"השלום", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "בניין החברה העתידית", הדור
האחרון, עמ' 141; מאמר "הערבות", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות,
עמ' 422.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה