פרק 35
עולמך תראה
בחייך
אות עו.
ב"עולמך תראה בחייך" רואים את העולם הבא בהווה
אות עז. איך
יתכן לראות את העולם הרוחני בעיניים גשמיות?
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
ב"עולמך
תראה בחייך" רואים את העולם הבא בהווה
עז) אמנם כן, צללנו לתוך מים אדירים. ולכל הפחות, יש לנו
להעלות מכאן, מרגלית יקרה. ונבאר על כן כמאמר חז"ל (ברכות י"ז):
"כִּי הֲוּו מִפְטְרִי רַבָּנָן מִבֵּי רַבִּי אָמִי [כשהיו
החכמים יוצאים מבית רבי אמי], וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא [ויש אומרים
מבית רבי חנינא], אָמְרִי לֵיהּ הֲכִי [אמרו לו כך], עולמך
תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק
יומין". עד כאן לשונו.
ויש כאן להבין: למה לא אמרו "עולמך תקבל בחייך", אלא
רק "תראה"? ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל
עולמו בחייו? ועוד יש להבין בכלל: למה לו לאדם, לראות העולם הבא שלו בחייו,
הַמִּצְעָר [מספיק] הוא, אשר אחריתו לחיי העולם הבא? ועוד, למה
העמידו ברכה זו בראשונה?
אמנם כן, צללנו לתוך מים אדירים. ולכל הפחות, יש לנו להעלות
מכאן, מרגלית יקרה. ונבאר על כן כמאמר חז"ל (ברכות י"ז): "כִּי
הֲוּו מִפְטְרִי רַבָּנָן מִבֵּי רַבִּי אָמִי [כשהיו החכמים
יוצאים מבית רבי אמי], וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא [ויש אומרים
מבית רבי חנינא], אָמְרִי לֵיהּ הֲכִי [אמרו לו
כך], עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי
עתיק יומין". עד כאן לשונו.
מלבד החיוב
"ואהבת את ה' אלקיך", שצריך לבוא ולאהוב אותו "בכל לבבך ובכל נפשך
ובכל מאודך", כלומר, בכל היכולות שלך, קיים חיוב נוסף שהוא נקרא "עולמך
תראה בחייך".
ויש כאן להבין: למה לא אמרו "עולמך תקבל
בחייך", אלא רק "תראה"? ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות,
דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו?
כי
"תראה" מתייחס למשהו חיצוני שהאדם רואה, אבל עדיין לא השיג בידו, בכלים
שלו.האדם בטוח שזה קיים, כי עיניים הם כלים שמאמינים להם תמיד ובכל מצב. לכן בחברה
מקובל להאמין לעדי ראיה, אבל ראיה היא בכלים חיצוניים. כלומר מה שהאדם רואה לא
נמצא בו, לא שייך לו, אלא יש לו רק ביטחון שזה קיים. זאת אומרת, מבחינת קביעת
המצב, האדם קובע אותו בוודאות, אבל המצב עדיין לא שלו ולא בהשגתו. ולעומת זאת, יש
קבלה שהיא כבר השגה בידו, כלומר "שלו", בכלים של האדם.
ועוד יש להבין בכלל: למה לו לאדם, לראות העולם הבא. לאדם יש
מדרגה בהווה, ויש את המדרגה שלפניו. המדרגה שהאדם נמצא בה, נקראת העולם הזה ולא
חשוב היכן הוא נמצא, בעולם היצירה או בעולם הבריאה, הוא קובע לעצמו ששם העולם שלו,
המצב שלו. והעולם שנמצא לפניו, הוא נקרא העולם הבא, המצב שיבוא, שמתקרב ובא,
המדרגה הבאה. תמיד קיימות באדם שתי המדרגות הללו. אפילו במצבנו הנוכחי, יש לפנינו
הרגשת ההווה של העתיד שעוד מעט מגיעים אליו, וכך גם ברוחניות.
ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה?
כלומר, למה
האדם חייב לראות את המדרגה הבאה שלו, ולקבוע בוודאות שאת המדרגה הזאת הוא משיג,
כדי שהיא תבוא אליו, ותתפשט בתוך הכלים שלו, ותהיה לרכושו הממשי? למה לא מספיק לו
מצבו הנוכחי? מה מוסיף לאדם "עולמך תראה בחייך" במצבו הנוכחי?
איך ייתכן לראות את העולם הרוחני בעיניים גשמיות?
עז) והנה קודם כל, צריכים להבין, ראיה זו, של העולם הבא שלו בחייו,
איך היא? כי ודאי, שבעינים הגשמיות, אין רואים שום דבר רוחני. גם אין מדרכו של ה'
יתברך, לשנות סדרי בראשית. כי כל סדרי בראשית, מתחילתם, לא סדרם ה' יתברך, בסדרים
הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר, לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם, על
ידיהם, להתדבק בו יתברך, כנזכר למעלה, כמו שכתוב: "כל פעל ה' למענהו".
ואם כן יש להבין: איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו?
לשאלה איך
יצויר לאדם לראות את העולם הבא שלו, ישנה תשובה פשוטה. הבורא ברא רצון לקבל. הרצון
לקבל מרגיש רק מה שמצוי בתוכו, כמה הוא מלא או כמה הוא חסר. הוא לא מסוגל לחוש
משהו מחוץ לו.
גם בעולמנו
האדם לעולם לא יוצא מחוץ לעצמו, ולא יכול לצאת, אלא הכול נמצא בפנים בתוכו. הקליטה
של האדם נעשית דרך חמישה "פתחים": ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. ולפי
התכונות שלו, הוא מגלה יחס מסוים למה שקורה בחוץ (ראה חמישה פתחים בשרטוט 1}.
שרטוט 1
אבל מבחוץ
לא נכנס דבר. אלא משהו לוחץ על מסכים, שעומדים על ה"פתחים" הללו, ועל פי
היחס המשותף בין מה שנמצא מבחוץ למה שנמצא מבפנים, האדם קובע שמשהו נמצא מבחוץ.
וזה מה שנותן אחר כך במוח שלו תמונת מצב (ראה שרטוט 1).
כך מלכתחילה
בנוי הכלי, הרצון לקבל, בגשמיות וברוחניות. בתוך הכלי יש חמש דרגות עביות, שקיבלו
תכונות שונות (ראה "רצון לקבל" בשרטוט 2): כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין,
מלכות, שבגשמיות הן נקראות: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. והאור שבא מקבל דחייה
מהמסך, מתפשט בפנים, וגורם להרגשה שמשהו חיצוני נכנס. אבל מבחוץ לא נכנס שום דבר.
אלא האדם משווה את עצמו, את המסך שלו, למשהו שכביכול בא אליו מבחוץ, במה שנקרא
"זיווג דהכאה". ומודד את השוואת הצורה הזאת, לאותו משהו שבא מבחוץ (ראה
"אור ישר" שפוגע ב"מסך", "אור פנימי" בתוך הכלי
ו"אור חוזר" בשרטוט 2). כלומר, הוא מגיע לאיזון עם מה שישנו מבחוץ, ואת
כוח האיזון הזה הוא מודד.
שרטוט 2
בדומה לעיקרון פעולת
מכשיר למדידת זרם חשמלי שאיננו מודד את עוצמת הזרם שעובר דרכו, אלא את כוח
ההתנגדות של הקפיץ הפנימי שלו (ראה שרטוט 3).
שרטוט 3
בהתאם לעוצמת הזרם
החשמלי בסליל (ראה חן בתוך סליל בשרטוט 3), מופעל כוח אלקטרומגנטי מצד הסליל שמושך
את מחוגת הברזל. המחוג זו מנקודת האפס לכיוון הנקודה המיצגת את עוצמת הזרם הנמדד
(ראה חץ מצביע ל"0" ומוסט ל"5" בשרטוט 3), ונעצר רק כאשר נוצר
איזון עם התנגדות של הקפיץ.
וכך בכל צורת מדידה, חשמלית, אלקטרונית או
דיגיטאלית, תמיד מודדים את ההתנגדות למשהו מבחוץ, פרמטר שהוא פנימי של המכשיר
המודד. כך בלבד האדם קיים ומתקיים. ואף פעם הוא לא יודע מה נמצא מבחוץ. אלא החוק
הוא אחד, גם ברוחניות וגם בגשמיות, שהאדם מודד בפנים בתוכו איך הוא השתנה, ואז לפי
זה מגדיר תופעה חיצונית כלשהי ומה היקפה ומה גודלה.
נשאלת השאלה: האדם,
שנמצא במצבו הנוכחי שלו בדרגה רוחנית כלשהו, שבודק את מה שכביכול נמצא סביבו לפי
התנגדות המסך שלו (ראה "אור ישר" ו"אור חוזר" עם סימן *=*
בשרטוט 4) ומרגיש את מה שמדד בכלי שלו (ראה "אור פנימי" בשרטוט 4), איך
הוא יכול לראות משהו שעוד לא נמצא בו בדרגתו הנוכחית, אלא שייך למצבו העתידי? זה
בלתי אפשרי. כי מה שמנותק ולא נמצא במגע איתו, עם הרגשתו, לא נמצא ולא קיים עבורו,
והוא אינו יכול לראות אותו. אלא שעתיד זו הרגשה בהווה, שמתווספת להרגשת ההווה,
שהאדם משייך אותה לעתיד. אבל הכול מתייחס לתפיסת ההווה.
שרטוט 4
וגם "עולמך
תראה בחייך", היא הרגשה במצבו הנוכחי, שהאדם לא משייך אותה להווה, אלא לעתיד.
ועל סמך זה מחליט על ההמשך, על יחס הבורא מההווה לעתיד. על המגמה של הבורא, (ראה
חץ מ"הווה" ל"עתיד" בשרטוט 4). לְמה הבורא מושך אותו. מה היחס
של הבורא כלפיו. לְמה הבורא רוצה להוביל אותו ולהביא אותו.
אם האדם רואה את
ההפרש בין העתיד להווה, וההפרש הזה עונה לו על שאלת ההתפתחות, על המטרה, על
הכוונה, זאת אומרת, על המגמה. והוא נצרך לעתיד, כי הרגשת ההווה שאינה מחוברת
להרגשת העתיד, היא הרגשה נוראית שמביאה לאדם פחד. אפילו אם יש לו הכול בהווה, אבל
הוא מנותק מהרגשת העתיד ולוּ רק תת הכרתית, הוא כאילו ניצב על פי תהום ובעוד רגע
הכול יעלם. ואילו הרגשת העתיד משרה בו רווחה, רוגע, ביטחון שלא יחסר לו דבר.
לכן ישנה מצווה
הנקראת "עולמך תראה בחייך". האדם רואה את העתיד שכל הכלים מתוקנים, והוא
נמצא בהשגה מלאה במאציל, שברא אותו ואת הכלים שלו, ומביא אותו בהתפתחות מהווה
לעתיד. האדם מרגיש את המגמה, ויכול להצדיק את כל השלבים בין ההווה לעתיד. ובכך
שהוא נמצא בהווה ורואה את העתיד, ומשיג אותו בכלים החיצוניים שלו, הוא מקבל כלים,
יסודות, להחליט על יחס הבורא הכללי והמוחלט. איך הבורא התייחס אליו מלכתחילה בצורה
שלמה. בשביל מה ומאיזה גובה החליט על כל התפתחותו.
והאדם, שרואה את
העתיד ורואה איך מגיעים אל העתיד, מתוך הראיה הזו יכול להחליט על השגחה של טוב
ומטיב לרעים ולטובים, אפילו שלא השיג אותה. אלא מתוך ההבדל בין המצבים של ההווה
והעתיד (ראה "A" בשרטוט 5), הוא מבין למה הוא צריך
להתקרב מהפחוּת לשלם. ומהי כוונתו של הבורא בכל הנעשה באדם.
שרטוט 5
האדם מרגיש את המצב
הסופי, את האהבה הנצחית בבורא, ומתחיל להבין עד כמה הבורא הסתיר את עצמו מתוך
האהבה ועד כמה הוא סובל.
סבלו של העליון נקרא
"צער השכינה". בדומה לאמא שלא יכולה לתת לילדה החולה, מה שהוא רוצה
למרות תחנוניו, כי הוא עלול להזיק לעצמו. כך הבורא הסתיר את עצמו, כלומר את טובו,
אחרי חמישה עולמות, והגביל את עצמו כדי לא לתת. הגם שקשה לו מאוד שלא לתת, כדברי
הכתוב: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק"[184]. אבל מתוך
ההסתרה הזו האדם מתחיל להשיג את היחס המוחלט של הבורא אליו. עד כמה הבורא הסתיר את
עצמו כביכול מעל הרגש שלו, כי מלכתחילה יחס הבורא כלפי הנבראים הוא "טוב
ומטיב לרעים ולטובים" מתוך אהבה שלימה.
הפער בהרגשה בין
המדרגה הנוכחית לבין "עולמך תראה בחייך" הוא שנותן לאדם מספיק כוח, גם
בהבנה וגם בהרגשה, כדי להחליט ולהגיע לאהבה. כי האדם כלול מרגש ושכל. והשכל יכול
להשלים את הרגש מתוך החקירה.
____________________________________________________________
[184] פסחים דף ק"ב
ע"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה