פרק 4
הבחירה היחידה
בחיי האדם
אות ד. הבורא
מכוון את האדם למטרת החיים, ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון
_________________________________________________________________________________
מבוא
לאחר גלגולים רבים, האדם מגיע בהתפתחותו בעולם הזה לשאלה: מהו
הטעם בחיי, שזועמת בו ולא נותנת לו מנוח, כי התשובה עליה, אומר בעל הסולם באות ג',
לא נמצאת במישור העולם הזה. אלא היא נשאלת על מקור החיים. ולכן מקבלים עליה תשובה
ממקור החיים "טעמו וראו כי טוב ה'".
השאלה הזאת היא כלי, חיסרון, שהמילוי עליו הוא אור, נוכחות
הבורא בתוך הכלי, בתוך החיסרון. כי מה האדם שואל? הוא שואל מהיכן באים החיים, מה
הם החיים, למה נועדו החיים. וכל השאלות הללו על תחילת החיים, על זרימת החיים, או
על סוף החיים, הן נמצאות במקור החיים, שהוא הבורא.
ולכן, אם הבורא ממלא את הכלי של האדם, האדם מקבל תשובה. ואם
לא, הוא נותר עם שאלה שהופכת לשאלת חייו, שעד שלא יגיע לפתרונה, הוא לא מסוגל עוד
להתקיים. אלה האנשים, שמגיעים ללימוד חוכמת הקבלה, שזה האמצעי שמביא את האדם
לפגישה עם הבורא למילוי בכלי ששואל מהו הטעם בחייו.
איך ממלאים את החיסרון לשורש החיים, את החיסרון לבורא, בנוכחות
הבורא? כמו שהורו חז"ל - על ידי "טעמו וראו כי טוב ה'", אבל איך
טועמים ורואים "כי טוב ה'"? "בקיום תורה ומצוות כהלכתן".
כלומר, בתוך הנשמה ששואלת על מקור החיים, יש תרי"ג רצונות, אבל רצונות לא
מתוקנים, כי הם כולם עם כוונה "על מנת לקבל". אם מתקנים את הרצונות הללו
על ידי אור המחזיר למוטב, שהוא התורה, שבמאור שלה מחזירה אותם למוטב לכוונה
"על מנת להשפיע", אז הם נעשים רצונות מתוקנים. ובמידה שהרצונות מתוקנים
באדם, הבורא ממלא את הרצונות הללו, את השאלות הללו, בנוכחותו.
ואז האדם מגיע למילוי שהשתוקק אליו בשאלה: מהו הטעם בחיי. ועל
הפתרון הכולל הזה, איך להגיע אליו, מסביר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר
הספירות". ובאות ד' הוא מסביר איך מממשים את חוכמת הקבלה כאמצעי להגיע לפתרון
המיוחל הזה.
הבורא מכוון את האדם למטרת החיים. ובחירתו של האדם היא בחיזוק לאותו כיוון
ד)ובאמור, תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת
בחיים", הנזכרים למעלה (עיין שם בפירוש רש"י ז"ל), וזה לשונו: אני
מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה
בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"
ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת
ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".
שלכאורה, הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת
בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה.
אם כן, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא שאומרים, אשר ה', מניח ידו של אדם, על
גורל הטוב. וזה מפליא מאד, שאם כן, היכן הבחירה שבאדם?
ובמבואר, תבין דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שה'
בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג,
בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם
ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה,
מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו יתברך, גדולה מזו.
ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה
ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא
להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן
זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום התורה.
ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה, להתחזק בדרך הטוב, בכל
מיני אמצעים ותחבולות. ויעשה, כל מה שתמצא ידו, לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת
הזכוך. ולא יפול חס ושלום, תחת משאו באמצע הדרך.
ובאמור, תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "ובחרת
בחיים", הנזכרים למעלה (עיין שם בפירוש רש"י ז"ל), וזה לשונו: אני
מודה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך, חלק יפה
בנחלתי". ומעמידו על החלק היפה. ואומר לו: "את זה ברור לך?"
ועל זה נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת
ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך".
איך האדם יגיע
לפתרון השאלה: מהו הטעם בחיי, אם הוא לא יודע כלום על חייו, אפילו לא מהיכן באה
השאלה הזאת? מהיכן תגיע לו הישועה, התשובה על השאלה, אם האדם רואה שאין ביכולתו
למלא את עצמו מכל מה שיש בעולם הזה, לאן שלא פונה, עד שלא רוצה יותר לפנות, כי
מרגיש בתת ההכרה שאין לו יותר מה לחפש? לכך מכוונים אותו מלמעלה. כמו שהבורא מעורר
באדם את הרשימו לרוחניות, ולשאול את השאלה "מהו הטעם בחיי?", כלומר, את
השאלה היכן נמצא המילוי הרוחני שלו, כך הוא גם מביא את האדם למקום, שבו יוכל על
ידי אמצעים של יגיעה בלימוד וחברה, להגיע לאותו מילוי. ולכן הפעולות הללו באות
מלמעלה, כמו שבעל הסולם כותב: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי"?
אלא לאחר שהבורא
מביא את האדם למקום, שבו הוא יכול לממש על עצמו את מחשבת הבריאה, האדם אמור לתת
יגיעה בהתאם לעצת המקובלים, ורק אז יגיע לפתרון. זאת אומרת, לפני האדם ניצבת
הבחירה. בחירה לייגע את עצמו בכיוון הנכון לפי עצות המקובלים.
שלכאורה, הדברים
תמוהים, כי הכתוב אומר "ובחרת בחיים", שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו.
והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה? ולא עוד, אלא
שאומרים, אשר ה', מניח ידו של אדם, על גורל הטוב. וזה מפליא מאד, שאם כן, היכן
הבחירה שבאדם?
בחירה אפשר לעשות אם
יש שתי אפשרויות לפעולה. אם האדם יכול ללכת שאלה או ימינה, על ידי אמצעי כזה או
אמצעי אחר. אבל איזו בחירה יכולה להיות לאדם בין שני מצבים, או נתונים, או כוחות,
אם ה' קובע לו באיזו דרך ללכת? אלא הכוח השני, הנגדי, שמפריע לאדם ומאפשר לו להיות
בבחירה, הוא כוח הטבע האגואיסטי שלו.
הבורא מורה לאדם
לרכוש כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע, תכונות השפעה, תכונות נתינה, תכונות של בינה -
לרכוש טבע רוחני כדי להידמות אליו. וכנגד זה מתעוררת בתוך האדם תרעומת
פנימית, מתוך הטבע שלו. וכך האדם נמצא בכל
פנייה, בכל שאלה, בכל מחשבה או רצון, בין שני כוחות. בין הכוח הגשמי, האגואיסטי,
שמושך אותו לכיוונים אחרים מלבד לכיוון "ישראל", "יָשָר"
ל"אֵל", להשפעה, לבין היכולת לברר מהי השפעה, ולהעלות את רוממות תכונת
ההשפעה מעל הכול.
האדם שוכח שהוא נמצא
בהרגשה רעה. או שהוא לא מבין ששוררת בו הרגשה רעה בכוונה כדי להתעלות מעליה, להתנתק
וממנה ולהקפיץ את עצמו למעלה ממנה, לקראת הנתינה. כדי לצמצם את הרגשתו ולא להרגיש
אותה, אלא להיות מעליה. המצבים הללו באים ונעלמים, והאדם נמצא בבלבול תמידי בין
אפשרויות שונות, אבל שנותנות לו יחדיו מקום לבחירה ויגיעה. וגם הבורא לא שוכח
להזכיר לאדם על גורלו הטוב. אבל תזכורת בהתאם לכמה שהאדם מוגן, ועד כמה שאפשר
להרשות לאדם להיות חופשי בבחירתו, להתקדם על ידי הכרת הרע והכרת הטוב.
לכן האדם נמצא תמיד
בין שני מצבים, הרגשה רעה, או הרגשה טובה, מחשבה רעה "על מנת לקבל" או
מחשבה טובה "על מנת להשפיע". וככל שהאדם מסוגל לבנות לעצמו סביבה נכונה,
שכוללת חברה, ספרים ומורה, שתעזור לעורר אותו ולהעמיד אותו בכל מקום ובכל מקרה,
במצב שיוכל להתנתק מההרגשה הרעה, ולא להיות שרוי בה, אלא להתעלות ממנה בהשתוקקות
לטוב, במוחא אם לא בליבא, בכך תלויות בחירתו והתקדמותו. לכן לא נכון לומר, שהבורא
מונע מהאדם בחירה בכך שהוא שם ידו של אדם על גורל הטוב. אלא הוא מוסיף לאדם עוד
נתון אחד של התקדמות רוחנית. ואז בין ההתקדמות הרוחנית לבין להיות שרוי ברצון
לקבל, נמצאת בחירת האדם.
ובמבואר, תבין
דבריהם כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאד, שה' בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב,
דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים
ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו
כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך,
הנחת ידו של אדם, מצדו יתברך, גדולה מזו.
ודבר הבחירה של
האדם, היא רק לענין החיזוק. כי ודאי, עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך
גופו, ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו, אלא כדי להשפיע
נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם,
המלווים עם קיום התורה.
האדם שואל "מהו
הטעם בחיי?" והבורא מאוד לכלי הזה. וכך האדם מתחיל להשתוקק לגילוי מהבורא.
הבורא מאיר לאדם מילוי שמורגש בכלי שלו כמילוי אגואיסטי. אבל הרצון שיש לאדם לא
יכול להתמלא ממקורות בעולם הזה, מאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות ומה שביניהם, אלא
האדם מתחיל להשתוקק למילוי רוחני. ואז הבורא מאיר לו.
ההשתוקקות לרוחניות
היא השתוקקות למילוי מלמעלה. ועדיין זאת השתוקקות אגואיסטית, כי תחילה צריך להתגבר
באדם הרצון לרוחניות. ולכן עליו לבנות ולחזק את ההכרה האגואיסטית בחשיבות המילוי
הרוחני. שכדאי מעל כל העולם הזה להיות בקשר עם הכוח העליון, עם הבורא, עם העולם
הרוחני, מפני שהוא ממלא ונותן נצחיות, שלמות וחיות. האדם צריך לתאר כל מה שרק
אפשר, כדי שהרצון הנוכחי שבוער בו ישתכנע ויסכים להשקיע בלימוד שיטת חוכמת הקבלה,
בציפייה שהיא תביא לו מילוי נצחי מעל החיים.
בתקופה הראשונה
שנדרש מהאדם להתחזק, הוא עסוק בחשבונות של כדאי או לא כדאי להיות מעל כל החיים
הללו, על מה לוותר ועל מה לא לוותר, ובכך מממש את בחירתו החופשית. הבחירה אינה רק
בין להיות המשפיע לבין להיות המקבל, אלא האם להוסיף על ידי השכל מה שלא נמצא
בהרגשה. אם ההרגשה היא שהעולם הרוחני שווה יותר מהעולם הזה, אין שום קושי לוותר
באותו רגע על כל העולם הזה,. כי ההרגשה עצמה מבטלת את כל תעמולת העולם הזה, מפני
תעלומת העולם הבא שמופיעה בפני האדם. אבל אם אין עדיין רגש, אלא הבורא מאיר מעט
ונותן לאדם אפשרות להוסיף, אז חייבים להתרשם מספרים בזמן לימוד הקבלה בקבוצה,
ולחשוב ולעשות חשבון אם כדאי או לא כדאי ועד כמה. זאת אומרת, להוסיף להרגשה שנתן
הבורא, להשלים אותה בשכל שכדאי להתקדם לרוחניות.
בכך האדם מקצר את
תהליך ההתפתחות שלו ומזרז את התקדמותו. כדברי בעל הסולם באות ד': "ודבר הבחירה של האדם הוא רק לענין
החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה
ומצוות כהלכתם". עד שבשלב המתקדם ביותר, לאחר שעוברים על האדם מאורעות רבים,
הוא מגיע להחלטה שאין לו צורך בעולם הזה. אבל ההחלטה הזאת מלווָה אצלו בדיכאון
עמוק, כי הוא מרגיש שבעולמו, היכן שהוא נמצא, אין לו שום מילוי. כלומר, לימוד
הקבלה לא מביא לאדם חיים קלים. אלא האדם מרגיש שהרצון שלו לא יכול להתמלא מהעולם
הזה. ואם הוא שוקע בדיכאון, כי מרגיש שאין לו ממה ליהנות.
אבל לעוסקים בחוכמת
הקבלה לא ניתנים המקרים הללו כדי שיהיו שרויים בדיכאון על שאין להם תענוגים
גופניים, או כסף, כבוד, מושכלות (ראה שרטוט 1), אלא כדי שהאדם יתגבר על הרגשת
הריקנות, ועל פניה, יעלה לרוחניות.
והמצבים הלא משמחים
שאליהם נקלעים הלומדים, נובעים מכך שהאדם אינו זוכר שכל תכליתן של הריקנות והרגשת
הדיכאון היא שיתחבר לרוחניות, ורק בה יחפש את המילוי (רה "מילוי" בשרטוט
1).
שרטוט 1
הבורא גורם לאדם
להרגיש כך בכוונה. ולכן היום הדיכאון הוא גם המחלה המובילה בעולם, וממה נגזרות כל
יתר הבעיות: בעיות סמים, טרור, גירושין, התמוטטות המסגרת המשפחתית ועוד. הכול
תוצאה מאותו דיכאון עמוק ששרויה בו האנושות כולה, כי היא מרגישה שאין לה במה
להתמלא.
אבל ההרגשה הזאת היא
הצעד הראשון שהבורא עושה עם האדם, כדי שיגיע להבנה שדווקא בהרגשה הזאת הוא קיבל
מהבורא הצלה. וכל מה שנותר לו כעת הוא רק לזנק בקפיצה קלה מעל ההרגשה הרעה, ולהיות
שרוי במחשבה טובה ובהשתוקקות כלפי מעלה. זאת אומרת, נדרש מן האדם להיות במחשבה על
המילוי הרוחני, במקום בהרגשה של חוסר מילוי גשמי, ואם האדם מתקדם מעט יותר, הוא
נמצא כבר ב"לא לשמה", שעדיין עובד בו האגו ועליו לעבור מהרגשה למחשבה
(ראה "לא לשמה" בשרטוט 2). אבל הוא מתחיל כבר להבין ולסדר את כל המקרים
בעולם הזה ואת כל הרגשות שמרגיש, בצורה שהרוחניות היא יותר מגשמיות, מעל הגשמיות.
וזאת הבחירה שעליו לעשות בינתיים.
לאחר שהאדם עושה
מאמצים והרוחניות נעשית בשבילו גדולה יותר מהגשמיות, הוא מגיע למצב שמתואר על ידי
בעל הסולם באיגרת י"ט כ"חולת אהבה אני"[4]. שהאדם משתוקק לרוחניות על פני כל מה
שיש לו ורודף אחריה בלבד. ואז הוא מגיע ל"לא לשמה" המלא והגדול ביותר.
ומתחיל להתחולל בו ההיפוך מ"לא לשמה" ל"לשמה" שלא תלוי באדם,
אלא מתרחש על ידי פעולה מלמעלה, שהיא נס אמיתי הנקרא נס יציאת מצרים, היינו, יציאה
משליטת האגו, מטבע האדם, לשליטת הבורא (ראה "לשמה" בשרטוט 2).
שרטוט 2
ואז האדם מתחיל לתקן
את עצמו לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב, לתקן כל רצון ורצון מתרי"ג
הרצונות שלו ב"על מנת להשפיע". וזה מה שנקרא, שמקיים "התורה ומצוות
כהלכתם, דהיינו, לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא
"לשמה". שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם, המלווים עם קיום
התורה". ולפי נוסחת השתוות הצורה שנוצרת בינו לבין הבורא, הבורא ממלא את הרצון
של האדם, והוא מקבל תשובה על השאלה: מהו הטעם בחיי.
_____________________________________________________________________
[4] ר' יהודה אשלג, איגרת יט, שנת תרפ"ז,
בתוך" אגרות, כתבי בעל הסולם, עמ' 707. האיגרת מובאת בנספח ג' בעמ'
490.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה