פרק 62
כתבי חוכמת
הקבלה
אות קנד. ספרי
הקבלה כתובים למי שזכה לגילוי
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
כתבי הקבלה
כתובים למי שזכה לגילוי
קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו, את
מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו
בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות, כנזכר
למעלה. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם
עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים?
אמנם לא מחכמה שאלה זאת. כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין
לו שום ידיעה בעסקי העולם הזה, בבחינת עולם שנה נפש שבעולם הזה, כמו שכתוב לעיל,
ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות,
החיות והעופות שבעולם הזה. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין, איזה
ענין בתורה כהלכתו? כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא
את ידיו ורגליו בשום דבר.
כן הענין שלפנינו: אף על פי שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה
מתורה דאצילות, מכל מקום אינו יודע משם, אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם
צריך לדעת, כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנזכרים למעלה, בכל מקריהם והנהגותיהם,
בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם. שענינים אלו,
בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין
מדעתו, מחוייב להגות בהם יומם ולילה.
והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו, את מהותה
של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם,
אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות, כנזכר למעלה.
ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד
ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים?
מקריאה ועיון בספרי הקבלה נוכחים לדעת, שהם אינם מיועדים לאנשים
שמתחילים בדרך, או שמבינים מעט. אלא הם מיועדים למי ששולט היטב בשתי שפות, בארמית
ובעברית, ופיתח גישה נכונה לספר. האדם חייב היה לקבץ את הידיעות שלו, ולהעמיד אותם
על עקרונות ברורים ויסודות מוצקים, כדי להיות מסוגל להבין קצת. כי בספרים הללו,
שנכתבו מתוך כוונה להסתיר, קופצים ישר מעולם לעולם, בלי שום הקדמות, בהסברים
מרומזים, בחצאי מילים, אבל עושים זאת מתוך הסתר ובחשאי. בצורה שבעל הסולם מגדיר
כ"גילוי טפח וכיסוי טפחיים"[293].
במשך כל ההיסטוריה, עד בעל הסולם, לא היה חכם מקובל שכיוון את
ספריו לאלה שאינם בעלי השגה. המקובלים ידעו, שהם כותבים למישהו שנמצא לפחות בעולם
היצירה, או בדרגות למעלה ממנו, בעולם הבריאה וכל שכן בעולם האצילות, שבו האדם מבין
מתוך עצמו את כל התהליך. אבל הכתיבה שלהם אחד לשני, העשירה כל אחד מהם והעבירה
אותו הבחנות נוספות, כי הנשמות נכללות זו מזו. ומקריאת ספרים אחד של השני, הם יכלו
להתחבר ולהגיע לתופעות יותר ויותר נעלות. ואין חשיבות אם המקובל חי או נפטר מן
העולם, כי הקשר מתקיים בין הנשמות. הנשמות מתחברות בכלים נצחיים, ואז מוסיפים
תיקונים.
כל המקובלים, חוץ מבעל הסולם, כתבו ספרים לבעלי השגה בלבד, כי במשך
כל ההיסטוריה עד אמצע המאה העשרים, חל איסור לגלות את חוכמת הקבלה. אמנם היו
מקובלים שניסו לגלות אותה, אבל הם ידעו שטרם הגיע הזמן להתפתחות כללית, ולא ניתן
לגלות את חוכמת הקבלה. אלא רק לכלים שמשתוקקים אליה, שמאוכזבים מהתפתחותם
האגואיסטית, ובתוכם כבר קיימת הבנה פנימית אפילו ללא הכרה, שבכלים "על מנת
לקבל", היינו, בקיום לעצמם, אין שום המשך. ורוצים מעבר לכך, להתעלות מעל הכלים
דקבלה, מעל הטבע שלהם. למרות שאינם מודעים לאותו רצון להתעלות מעל הטבע שלהם, אבל
ישנה בהם הכנה מסוימת לזה.
כבר מתחילת העת החדשה ואילך המקובלים כמו האר"י, הבעל שם
טוב והרמח"ל עסקו בגילוי חוכמת הקבלה, אבל לא מפני שהכלים היו כבר מוכנים לגילוי
חוכמת הקבלה[294]. אלא מפני שעל ידי ההארה הזאת מגילוי הקבלה, אפשר היה לעודד
ולזרז את התפתחות הכלים, עד שהאור העליון
ישפיע עליהם בצורה כזאת, שהנקודה שבלב תתחיל להראות את עצמה. אבל להבין בצורה
ברורה מה כתוב בספרי הקבלה, אפשר רק בתנאי שהאדם נמצא בדרגה רוחנית, שמתקן את
כְּלֵי ההרגשה וההבנה שלו, ויודע לבצע בתוכו מה שכתוב בספר.
כי ספר קבלה הוא כמו ספר בישול. שלא מועיל לשבת ולקרוא אותו
סתם כך, אלא צריך לקחת מצרכים ולהתחיל לבשל. ואז אפשר לדעת על מה מדברים. אם לא
יודעים מה עושים עם הקמח, עם הביצים, עם החמאה ועם המלח והפלפל, אי אפשר לתאר איזה
מאכל יצא. אלא מי שנמצא בדרגה רוחנית, ויודע מה הם המרכיבים, הכוחות והכלים
המתוקנים, הוא יכול לתאר לעצמו על מה מדובר. אם הוא מבצע את ההוראות כמו שכתוב
בספר, הוא עובר ופוסע בתוך התהליך, ואז מתקן ומרחיב את עצמו. כך בנויים כל ספרי
הקבלה, כי חוכמת הקבלה היא לימוד מעשי מאוד.
ספרי הקבלה, שהם המדריך הרוחני המעשי של האדם, הם מיועדים גם
לאלה שעדיין לא מסוגלים לבצע ברצונות מה שכתוב בספר. אין להם מסכים, והם לא יכולים
לבצע "זיווגי דהכאה" כמו שהספר מורה לעשות, כדי להמשיך אורות ולעשות
פעולות רוחניות, פעולות השפעה, שבעולם היצירה ומעלה.
ספרי הקבלה נכתבו לאנשים הללו, כדי שיזרזו את עצמם ויקצרו את
זמני ההתפתחות והתיקון. ולשם כך, החל מזמנו של האר"י (1572-1534), המקובלים
ראו צורך לפתוח את חוכמת הקבלה כדי לזרז את התפתחות הנקודה שבלב מתוך התענוגים
דעולם הזה, תענוגים גופניים ותענוגים לכסף, לכבוד ולמושכלות. במטרה שהעולם כולו
יגיע מהר יותר לנחיצות לפתח את הנקודה שבלב. וירגיש חובה להתרומם מעל העולם הזה,
כי אחרת ישקע בריקנות וחוסר אונים. לכן המקובלים של הדורות הללו, כולל בזמננו בעל
הסולם, כתבו ספרי קבלה במבנה מיוחד שמכוּוַן לעורר את הנקודה שבלב, ולפתח אותה
בזמני הסתר כפול והסתר רגיל. עד שהאדם מגיע לדרגות שמבין ורואה, כדברי הכתוב,
"נשמת אדם תלמדנו"[295].
ולכן הייחוד של ספרי בעל הסולם איננו בכך שהם מובנים יותר
ומהנים יותר לקריאה מיתר ספרי הקבלה. או מפני שהם כתובים בסגנון מדעי, בשפה קרובה
יותר לשפה המדוברת, וכוללים את התרגום מארמית לעברית של "ספר הזוהר".
אלא דווקא משום שבעל הסולם כיוון את ספריו להתפתחות הנקודה שבלב, לעזור לתלמיד
המתחיל לחצות את תקופות ההסתרה. אבל אין זה מפחית את ייחודיות ספריו, בכל מה שקשור
להתקדמות בדרגות עולם האצילות. עוד נצטרך להכיר בייחודיות הזאת ולהודות לו עליה.
אבל המיוחד בספרים הללו, שיש בהם הכנה למתחילים.
ואין להם תחליף בכל ספרי הקבלה שנכתבו בעבר, כולל "ספר הזוהר"
וכתבי האר"י, לסייע למתחיל לעבור טוב את כל התהליך הרוחני עד הכניסה לגילוי.
לכן אין חשיבות ללימוד קבלה מספרים אחרים, "ספר הבהיר", ספרי רקנאטי, ספרי
רמ"ק, או אפילו ספרים שנכתבו לאחר האר"י[296]. כי האדם המתחיל לא יכול
לקבל סיוע מספרים אחרים, למעט מספרי בעל הסולם, בגלל אופן הכתיבה הייחודי שלהם,
שמכוון למתחיל, שנמצא בדרגות ההסתרה.
אמנם לא מחכמה שאלה זאת. כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין
לו שום ידיעה בעסקי העולם הזה, בבחינת עולם שנה נפש שבעולם הזה, כמו שכתוב לעיל,
ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות,
החיות והעופות שבעולם הזה. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין, איזה
ענין בתורה כהלכתו? כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא
את ידיו ורגליו בשום דבר.
כן הענין שלפנינו: אף על פי שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה
מתורה דאצילות, מכל מקום אינו יודע משם, אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם
צריך לדעת, כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנזכרים למעלה, בכל מקריהם והנהגותיהם,
בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם. שענינים אלו,
בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין
מדעתו, מחוייב להגות בהם יומם ולילה.
כאן עולה השאלה, האדם שנמצא כבר בגילוי עולמות עליונים ורואה
ומרגיש אותם בעצמו, למה גם הוא זקוק לספרי קבלה?
הדבר דומה לאדם בעולם הזה, שלא יכול לגלות בעצמו את כל העולם.
אלא אנשים שונים שמסתובבים בעולם, חוקרים ומגלים כל מיני תופעות טבע וחוקים
מיוחדים. והם כותבים ומספרים לכולם על אותן תופעות. ומעצמו האדם לא יכול לדעת על
העולם הזה שבו הוא נמצא. מעצמו הוא יכול לדעת רק על המקום שבו הוא חי, איך להתנהג
עם הסביבה הקטנה שלו. כי כמה שיטייל ברחבי העולם ויתבונן בחמישה חושים, הוא לא
יגלה את כולו.
לכן עלינו לקבץ עוד ידיעות. וידיעות לוקחים מקריאה ועיון
בספרים. מה הם ספרים? מבנה שבו אנשים גדולים שמרגישים וחוקרים תופעות בעולם הזה,
ומספרים בצורה תמציתית ומֵמֵצַה, מה שהם עוברים ומרגישים ומלקטים במשך שנים
ארוכות. הם מקבצים את כל הידיעות במבנה שנקרא ספר. וממנו האדם יכול לשתות את
החוכמה שלהם, ולקבל בכמה שעות את כל הניסיון שצברו במשך שנים. והדרך הזאת היא
מועילה מאוד להתפתחות.
לכן מדור לדור נעזרים יותר ויותר במידע שבא מאחרים, כי רק כך
גדלים ומתפתחים. אי אפשר לבוא ולהיוולד לעולמנו בלי ספרים, בלי לקבל איזה מטען
מהדורות הקודמים. וגם מי שנכנס לעולם הרוחני מרגיש את עצמו כנולד. ולכן זקוק לספרי
המקובלים כספרי הדרכה, שיסייעו לו וידריכו אותו בהליכה בנתיבי העולם הרוחני.
בשבילים הרוחניים עוברים אנשים רבים שיכולים לספר עליהם. אבל
הם כותבים סוגים שונים של ספרים. יש מקובלים שכותבים ספרים מתוך התרשמותם האישית.
ויש מקובלים שהם נשמות מיוחדות, שכוללות את כל המציאות, שיחד עם זאת יכולים להיכנס
למחקר פנימי של ההשגחה. זאת אומרת, הם מסוגלים לעסוק גם בהשגחה כללית וגם בהשגחה
פרטית.
התועלת מהספרים שלהם גדולה מאוד, כי היא פותחת לאדם את כל היקף
תכונת ההשפעה, שפועלת בכללות על מבנה הנשמות, ובפרטות על כל אחד ואחד. כמו הגורמים
המשפיעים על האדם שמתחלקים, למצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה,
כך ההשגחה שמשפיעה על האדם, מתחלקת להשגחה חיצונית והשגחה פנימית. והנשמות הללו
יכולות לכלול יחד את שני סוגי ההשגחה, ולהביאם לידי מצב בתוך האדם המתפתח, שבכל
שלב ושלב הוא יודע איך להתנהג בין הפנימיות שלו לחיצוניות. איך להסדיר במהירות את
שני חלקי הכלים שלו, הפנימיים והחיצוניים, שנראים לו כרגע כעולם חיצון והוא בפנים
בתוכו. כדי להתקדם למצב ששתי צורות ההשגחה הללו יתחברו לאחת, יחד עם הכלי שלו
שיתחבר כאחד, הכל ככלי פנימי.
הספרים שמתארים כך את ההשגחה, ספרי האר"י, בעלי ה"זוהר"
ובעל הסולם כולל הכתבים של משה רבנו, והנביאים, הם הספרים שצריך להסתייע בהם
במיוחד. יתר הספרים חשיבותם פחותה. כי כתבי בעל הסולם מספיקים לאדם מתחילת הקו ועד
סופו, כדי להגיע לגמר התיקון. הספרים שלו, "ספר הזוהר עם פירוש הסולם",
ו"תלמוד עשר הספירות" עם פירוש כתבי האר"י, מספיקים לאדם כדי לעבור
"באחישנה"[297], במהירות, את כל דרכי התיקון.
ב י א ו ר י ם נ ו ס פ י ם
האם האדם
יכול להתקדם ללא עזרת הספרים, אלא רק מתוך "נשמת אדם תלמדנו"?
בעיקרון, האדם יכול להתקדם בלי ספרים ובלי סיוע. הוא נמצא
בעולם הזה וסביבו הטבע והוא יכול לחיות גם בלי בני אדם אחרים. אלא שכאשר הוא חי,
הרצון שלו מתפתח ודוחף אותו לכל מיני מעשים ומקרים, לקבץ אותם, להבין אותם, יותר
לנצל אותם לטובת עצמו. ואז הוא נעשה פתאום זקוק לזולת, כי הרצון שגדל בו צריך עוד
דברים, שרק הם יכולים לעזור לו להשיג. ומאין ברירה הוא עוזר להם.
הרצון דוחף את האדם להתפתחות, להבין יותר את העולם, לבנות
משפחה ועוד. הרצון הוא זה שמפתח את האדם. הרצון גדל על ידי הגֵן הרוחני, הרשימות,
שכל הזמן מתפתחות ויוצאות לגילוי. ומתוך זה מתעוררת באדם יותר דרישה להבנה והרגשה
במוחא ובליבא. אבל בלי צורך בסיוע מאף אחד. אלא הרצון דוחף את האדם להתפתחות מבלי
שיזדקק לספרים, או להורים שילמדו אותו. כמו אדם הראשון, שגילה את הבורא בעצמו לפני
5765 שנה[298], בלי שאף אחד לימד אותו. או אברהם אבינו, שתחילה האמין כמו תרח אביו
בכל מיני כוחות.
ומה היתה האמונה הזאת בכל מיני כוחות? כמו הפיסיקאי של היום,
שמאמין בכוחות כגון כוח המשיכה, כוח האלקטרוסטאטי, כוח אלקטרומגנטי, כוחות של
ואקום, לחץ ועוד, שהם מנהלים את העולם. ומהי אותה אמונה? המחשבה שכל הכוחות הללו שולטים
בעולם. והם אכן שולטים. המדע שלנו, הוא לימוד השליטה של הכוחות הללו, שהאדם משתדל
לנצל אותם לתועלתו. אבל הוא לא מצליח לעקוף או לכופף או לשבור את הכוחות הללו. כי
מדובר בכוחות הטבע שאין בכוחנו לעשות איתם משהו, אלא רק להשתמש בהם לטובתנו ברמה
מסוימת.
ובכוחות הללו בדיוק האמינו גם האנשים בעבר, אבל אם מתפתחת באדם
נקודה שבלב, אז הוא מוכן בצורה טבעית לגלות את הכוח העליון. כי הכל תלוי ברצון.
וללא נקודה שבלב, לא יעזור לאדם לקרוא תלי תילים של ספרים, או לשמוע אלפי מורים,
שיספרו לו מהבוקר עד הערב על חוכמת הקבלה. אלא הוא יישאר בעולם הזה כמו חתול
מנומנם, שרובץ לרגלי המקובל שנמצא בעולם האצילות.
הרצון הוא חומר הבריאה היחיד. ורצון שלא גדל לנקודה אחת שקשורה
להשפעה, לא מרגיש שיש עולם של השפעה, מהות כזאת, יכולת של השפעה, ונשאר אדיש
כלפיה. כי אם אין רצון לרוחניות, האדם מנותק מלראות ולהרגיש אותה. לכן הכל תלוי
ברצון. וכל מה שהמקובלים מורים עליו בספרים, נועד לזרז את התפתחות הרצון. ולהוות אמצעי
לזירוז התהליך ביתר הצלחה וללא כישלונות. אבל כולם יבואו לתיקון, כי "לא ידח
ממנו נדח". אלא הכול יתגלגל ויבוא לשורשו ו"כולם ידעו אותי לְמִקְּטַנָּם
ועד גודלָם"[299]. הרצון יתפתח ובהכרח ידחוף את האנשים. אבל ההבדל הוא במידת
הייסורים, אם מעט או הרבה, במהירות או לאט לאט.
והאדם שנכנס לקבלה מתחיל לברר את שני הנתונים הללו, יותר מהר
או יותר לאט, ייסורים או תענוגים, ולבנות בתוכו עולם חדש שלם. ומתוך המחקר הזה של
מה כדאי ומה לא כדאי, מתחילה להתפתח בו תכונה אחרת, תכונת ההשפעה. מהבועה ההולכת
וגדלה שרק מושתתת על רצון לקבל, שמרגיש הרבה או מעט, תענוגים או ייסורים, האדם
מתחיל להתעלות לערכים אחרים, לערכים של השפעה. לא איכפת לו, מהר או לאט, ייסורים
או תענוגים, שכר או עונש, אלא הוא רוצה להיות דבוק להשפעה. וההתעלות הזאת נקראת
אהבה בלתי תלויה.
הקבלה מפתחת באדם
כלי שונה לחלוטין. כלי שמתבסס על רצון לקבל המקורי שלו, שעד הדרגה האחרונה של
התיקון, הוא עדיין אותו רצון לקבל שמעורר את האדם כקליפה שדוחפת אותו להתפתחות.
הרצון לקבל הוא לבדו מספיק לאדם. ומה שכתוב בספרים על הצורך
בסביבה, לא מעיד שמרגע זה ואילך, האדם הולך ומממש את מה שכתוב. אלא הסביבה מתחילה
להועיל לו, רק לאחר שהאדם מתחיל להבין לקבל את הסביבה. רק אם יש לו רצון, הכרה,
הבנה, שהוא חייב להתחבר, אחרת הוא מפסיד, אז האדם בא ומוכן להשקיע את עצמו בסביבה.
כמו פועל שיודע, שאם לא ישקיע את עצמו בעבודה, לא יהיה לו בערב מה לאכול.
לכן, אפילו לאחר כל העיון בספרים, ההתקדמות שלנו תלויה ברצון.
אבל הספרים, הם באים כדי לסייע. כמו שהאדם עובר בצורה חופשית התפתחות לא מודעת בכל
הגלגולים במשך ההיסטוריה, כך הוא יכול להמשיך ולהתפתח לאחר שמתגלה בו הנקודה שבלב.
אלא יעברו עליו גלגולים רבים, עד שהוא בכל זאת יגיע לספרים, כדי לזרז את עצמו. כי
כמעט לא ניתן להתקדם, בלי האור המקיף שמגיע מהספרים. אבל רק "כמעט", כי
הספרים הם בכל זאת רק לצורך זירוז והבנה, ואותו דבר אפשר להשיג גם מתוך ייסורים.
אלא ההשגחה מסודרת סביבנו בצורה כזאת, שהיא מסדרת לאדם הזדמנות להגיע לסביבה נכונה
של ספרים וחברה. ולפי הרצון שמתפתח בו, האדם קובע את יחסיו עם הסביבה.
כמו שלומדים ב"מאמר החרות" של בעל הסולם, שהיכולת של
האדם לזרז את התפתחותו טמונה בהשפעת החברה. כי הסביבה משפיעה לו כוחות להתקדמות,
הכרת הרע והכרת הטוב, וגדלות ההשפעה. אלא צריך לראות בזה סיוע בלבד. לכן נאמר
בקבלה, ש"אין כפיה ברוחניות"[300].
אם אין לאדם רצון, אסור ללחוץ עליו. אלא בחינוך נכון, בהתפתחות
נכונה, כל אחד צריך לשפוט את עצמו אם הוא מוכן או לא מוכן. ואסור בקבלה ללכת לאדם
ולחייב אותו. אלא אם הוא עצמו בוחר להשתייך לחברה רוחנית, ואז החוקים שלה מחייבים
אותו.
אם באים בצורה מחייבת
לאדם, שאין לו לאן לברוח, אין זה חינוך, אלא דיכוי. ובעל הסולם מסביר, שבצורה כזאת
הורסים את הנשמה של האדם, והוא יאלץ לחזור ולהתגלגל מספר רב של פעמים, כדי לתקן את
מה שנכפה עליו. וכך גם מי שגרם לכפיה הזאת. לכן אסור לכפות על האדם, אלא ללכת איתו
לפי הרצון[301].
כי גם ללא ספרים, האדם יכול להגיע לגילוי עצמו. או מתוך רצון
כמו אברהם אבינו, או מתוך ייסורים. כמו שמסופר על איש רוסי שהגיע יום אחד
לרב"ש, עם ספר שירים על עולמות בי"ע ואצילות, שכתב בעברית רהוטה ופיוטית
במחנה עבודה בסיביר, למרות שלא ידע מילה בעברית. אלא מתוך צער גדול וייסורים מרים
וגם מתוך בשלות הנשמה מגלגולים הקודמים, הוא הגיע לגילוי בזמן הכתיבה, והחל לתאר
אותו בעברית, בלי סביבה, בלי ספרים, בלי בעל הסולם ורבי שמעון. אבל אין לאחל דרך
ייסורים כזאת לאף אחד. ולכן המקובלים מסדרים לנו ספרים.
האם האדם
עלול לגנוב מעצמו התפתחות אישית אם הוא לא מגלה בעצמו?
כדור הארץ קיים מיליארדי שנים. ובמשך ההיסטוריה הארוכה גובש בו
ידע רב. ואף אדם לא מסוגל מיום לידתו ועד יום מותו, לעבור את כל מה שאחרים עשו,
למרות שמעשיהם מזרזים את התקדמותו.
והאדם גם לא צריך לגלות את כל הגילויים הללו בעצמו, כי כולנו
נשמה אחת. והעולם הזה לא נועד כולו לאדם אחד בלבד, אלא בתנאי שאותו אדם מתחבר עם
יתר הנשמות, ויחד עם כל הנשמות רוכש בהשפעה הדדית את העולם כולו.
אמנם האדם יכול להגיע לבדו להכרת חוכמת הקבלה ולהתעלות לעולם
הרוחני. אבל גם בדרך הזאת הוא יצטרך להתקשר לנשמות אחרות, כדי לקבל מהן הדרכה בלתי
כתובה ולהחליף ביחד השגות. ואין לנו ברירה אחרת, כי רק כך אפשר להתקדם.
____________________________________________________________
[293] על כך ראה במאמרו של ר' יהודה אשלג,
"גילוי טפח וכיסוי טפחיים", בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 9.
[294] הבעל שם טוב(הרב המקובל ישראל בעל שם טוב,
1760-1700) מייסד החסידות, עסק בגילוי חוכמת הקבלה, והעמיד תלמידים מקובלים רבים,
הוא לא חיבר ספרים; הרמח"ל חיבר ספרי קבלה רבים, ספרו הידוע הוא ספר מסילת
ישרים; על האר"י ראה בהערה 4 בעמ' 499.
[295] ויקרא רבה ב, א. ראה גם באות מד ל"הקדמה
לתלמוד עשר הספירות", עמ' 238.
[296] ספר הבהיר לר' נחוניא בן הקנה מהמאה
ה-12; ר' מנחם בן בנימין רקאנטי (1310-1250) מחבר של פירוש על התורה על דרך
קבלה ועוד; ר' משה קורדובירו (רמ"ק, 1570-1522) מחבר של אילימה רבתי,
אור יקר, אור נערב ועוד.
[297] סנהדרין דף צח ע"א: "זכו
אֲחִישֶנָּה לא זכו בְּעִתָּה". לפירוש ראה ר' יהודה אשלג, "השלום
בעולם", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "התפתחות רוחנית", הדור האחרון,
עמ' 40: "אֲחִישֶנָּה", כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ
הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים
"מחישים" את הקץ".
[298] נכון לשנת תשס"ה (2005), שבה נאמרו
הדברים הכתובים בשורות הללו.
[299] ירמיהו לא, לג.
[300] תלמוד עשר הספירות, חלק א, אור פנימי,
אות ו" "התפשטות אור העליון מן המאציל היא ודאי בלי שיעור ומידה, אלא רק
הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי
שיעור חשקו ורצונו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות, משום, שאין ענין
הכפיה נוהג שם, והכל תלוי ברצון"; ר' יהודה אשלג, "פתיחה כוללת לספר
פנים מאירות ומסבירות", אות א, בתוך: כתבי בעל הסולם, עמ' 117:
"אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא
הכלי, והוא ג"כ [גם כן] כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא
פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא
דקדושה".
[301] ר' יהודה אשלג, "החֵרות", בתוך: כתבי
בעל הסולם, עמ' 421: "נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה
ממש, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית
השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו. כאן צריכים
להבין, שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכל, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות
של טוב ורע. כי הבדלות ניכרת רק בזמן היותן נטיות או מושכלות בלתי בשלות, ובשום
פנים לא יוכר שמץ מהם, בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים
הבאים, בכל טעמו ונמוקו. מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים
מרותם על המיעוטים ועושקים את חירותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי
נטיותיהם, שהגיעו אליהם בתורשה, מאבות אבותיהם, כי כרוצחי נפשות נחשבים.
וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חירות
היחיד, מתוך מערכות הטבע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה