פרק 52
עיקר העבודה
היא בתשובה מאהבה
אות קלג. הבחירה
אפשרית רק בזמן הסתר, אבל עיקר העבודה הוא לאחר תשובה מאהבה,
כי אז תתקיים
באדם מחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו
אות קלד. אין
גילוי אלא במקום ההסתר
__________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________
הבחירה אפשרית רק בזמן הסתר,
אבל עיקר העבודה הוא לאחר תשובה
מאהבה,
כי אז תתקיים באדם מחשבת הבריאה
ליהנות לנבראיו
קלג) גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן
הסתר הפנים, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה
להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא
אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק
אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו. "וְלֹא אִיבְרֵי
עָלְמָא, אֶלָּא לְצַדִּיקֵי גְּמִירֵי [לא נברא העולם אלא לצדיקים גמורים]" (ברכות
ס"א).
אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו
ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל
הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו
שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות
בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.
וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו
בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל.
אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו
אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.
וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו
חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם
עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל
אחד על משמרתו המתאימה לו.
וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו,
שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו
לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה.
כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה, הנוהגת בעת הסתר
פנים, ודאי אינה נוהגת עוד, מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם מתחילים
בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות,
ש"בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בסוד הכתוב: "וצדיקים ילכו
מחיל אל חיל". וכדברי רז"ל, ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של
חברו", אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך
שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה.
גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר
הפנים, כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה
להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא
אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק
אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו. "וְלֹא אִיבְרֵי
עָלְמָא, אֶלָּא לְצַדִּיקֵי גְּמִירֵי [לא נברא העולם אלא לצדיקים גמורים]"
(ברכות ס"א).
לאדם יש בחירה רק
כשהוא נמצא בהסתר פנים. כי הבחירה היא להצדיק את הבורא במוחא ובליבא על ההרגשה ועל
ההבנה וההשגה. בלי הסתר הפנים, אין אפשרות כזאת.
זמן של הסתר פנים,
הסתר כפול והסתר רגיל, הוא כדי שהאדם יקנה כלים דבינה, כלים דהשפעה. ויתעלה מעל
הרצונות שלו ברצון להידבק בתכונת ההשפעה, בבורא. לכן הבחירה איננה נוהגת בזמן
גילוי פנים, שמתחיל לאחר שעוברים מחסום, ונכנסים למדרגה של שכר ועונש, ולאחר מכן
למדרגת האהבה.
אלא הנשמה הכללית
שנבראה, הנקראת "אדם הראשון" (ראה אדה"ר" בשרטוט 1), היא
כוללת בתוכה שישים ריבוא נשמות, שש מאות אלף נשמות פרטיות שמתחלקות עוד ועוד. וכל
אחד ואחד מאותם שש מאות אלף, חייב לתקן את עצמו ולעבור את כל השלבים. שני שלבים של
הסתר פנים ושני שלבים של גילוי פנים. ולאחר שכל נשמה ונשמה מקבלת תחת ההסתר את
תכונת החסדים, כלומר מוכנה להתבטל כלפי העליון, היא מקבלת בדרגת שכר ועונש את
תכונת הבינה, ובדרגת האהבה היא רוכשת מסך "לקבל על מנת להשפיע" (ראה
"שו"ע" ו"אהבה" בשרטוט 1).
שרטוט 1
כל נשמה ונשמה חייבת
לעבור את כל השלבים הללו, עליה להגיע לאהבה ולהתחברות יחד עם כל יתר הנשמות בגוף
אחד, כמו שכתוב: "כאיש אחד בלב אחד"[262], כי תנאי הערבות לקבלת התורה,
לקבלת כל האור לתוך הכלי הכללי, שיהיו כולם מחוברים ללא שום הבדל בין הנשמות. ולכן
הבחירה שנוהגת בשלבי ההסתר, בהסתר כפול והסתר רגיל, עדיין איננה מספיקה כדי לתקן
את הכלי. לשם כך בתוך שני השלבים הבאים, שהם גדולים מאוד, נעשים התיקונים האחרים.
אבל בכל שלב ושלב
מיתקנות כל שש מאות אלף הנשמות, וכל אחת מיתקנת בכל תרי"ג הרצונות שלה. זה
נקרא שהאדם חייב לבצע תרי"ג מצוות. קודם לתקן אותם בדרגת הסתר כפול והסתר
רגיל על ידי הבחירה. ובדרגות שכר ועונש ואהבה לקנות עליהם מסכים: "על מנת
להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע". זאת אומרת, העבודה היא תמיד על
אותם תרי"ג הרצונות, שכל פעם האדם קונה עליהם יותר ויותר מסכים.
ולכן העבודה איננה
נגמרת. אלא נעשית יותר קפדנית, כדברי הכתוב: "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם
הצדיקים כחוט השערה"[263]. אבל היא אחרת, היא בגילוי. והגילוי שנעשה מצד
הבורא, הוא הסימן שיש בינינו לבין האור, לבין הבורא, מסך של ארבע דרגות העביות.
אם האדם (ראה
"אני" בשרטוט 2) מוכן לקבל על עצמו את ההסתרה בהסתר כפול והסתר רגיל,
הוא קונה לתוך עצמו את ההסתרה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא קונה לתוך עצמו מסכים
בשכר ועונש ואהבה נצחית (ראה שני חצים בשרטוט 2), והבורא במקום להסתיר את עצמו
מתחיל להתגלות, והאדם יודע איך להסתיר את עצמו.
שרטוט 2
לאחר אותם שני
המסכים של הסתר כפול והסתר רגיל, נעשה הגילוי. האדם יכול לקבל גילוי הבורא, מפני
שיכול כנגד זה לקנות מסכים על עצמו. להגן על הרצון לקבל שלו, שלא יפרוץ "לקבל
על מנת לקבל", אלא שיהיה מוכן "להשפיע על מנת להשפיע", ואחר כך
"לקבל על מנת להשפיע". לכן אותן הדרגות הנקראות גילוי, הן דרגות של
גילוי מפני שהאדם מסתיר את עצמו. כמו שכתוב על משה, שהסתיר פנים ואז זכה לתמונת
להביט[264]. כי הבורא מתגלה רק במידה שיש לאדם מסך להסתיר את הבורא.
בינינו לבין האור
העליון נשארים תמיד אותם מסכים, מפני שצמצום א' לא מתבטל (ראה
"צ"א" בשרטוט 3), ואפשר לקבל רק במסך ואור חוזר (ראה
"או"ח" בשרטוט 3). הכלי שנברא וקיבל באין סוף לפני הצמצום, אותו
כלי אחרי צמצום א' שאור הסתלק, אף פעם יותר לא מקבל באותה צורה כמו שקודם. אלא
תמיד רק על ידי מסך ובאור חוזר, שבונים מעליו כלי חדש, כלי דהשפעה, חיסרון להשפעה,
ובו מקבלים את האור. והרצון לקבל הוא רק כתמיכה לכלי החדש הזה.
שרטוט 3
ובכלי החדש, האור
יכול להתקיים מבלי להסתלק, אלא כל הזמן רק להתווסף. וזה נקרא שהאדם עובר ועולה
במדרגות רוחניות, ומרגיש את זרימת החיים, זרימת האור, שעוברת בו באופן מתמיד,
ומורגשת בו כחיים נצחיים.
ובכלי החדש, האור
יכול להתקיים מבלי להסתלק, אלא כל הזמן רק להתווסף. וזה נקרא שהאדם עובר ועולה
במדרגות רוחניות, ומרגיש את זרימת החיים, זרימת האור, שעוברת בו באופן מתמיד,
ומורגשת בו כחיים נצחיים.
אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו
ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל
הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו
שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות
בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.
כך המלך בודק מי
באמת רוצה להגיע אליו, מי באמת מחשיב את העבודה אצלו. כי נראה מרחוק שטוב אצל
המלך, ולא חסר שם דבר. והרצון לקבל רץ לגילוי, מתוך מחשבה שהגילוי הוא טוב. שהוא
יביא אותו לידיעת החיים, איך לשלוט בחיים ואיך לשלוט בכל העולם, כדי למלא את עצמו
בכל טוב ולהבין את הכל, ולעולם לא להיות מדוכא וריקן.
הרצון לקבל מוכן
תמיד להיות ליד המשפיע, ליד הגדול, ליד החזק, כדי למלא את עצמו. אבל הדרך לא בנויה
כך. אלא תוך כדי המעבר בדרך, האדם מקבל יחס אחר לכוח העליון ולמטרה שאליה צריך
להגיע. על ידי המכות שמקבל כנגד הרצון לקבל, הוא לאט לאט מתחיל להבין באיזה טבע
הוא נמצא, שהטבע הזה רע לו. ומפסיק להתייחס לרצון לקבל כמשהו שחובה לדאוג לו, אלא
שצריך להיפטר ממנו ולהתעלות מעליו. ותולה רק בו את הסיבה למצבו הרע.
ואז במידה הזאת,
האדם יכול להצדיק את הבורא, ולקבוע שהבורא משפיע לו כל טוב. אלא הרצון לקבל שלו, בגלל
שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, מרגיש רע. ועד שהרצון הזה לא ישתנה, הוא לעולם לא
ירגיש טוב. זאת אומרת, הוא מתחיל להבין שהרצון לקבל, זה הבעיה שלו. ומבלי לשנות את
עצמו אין לו דרך לקבל תענוגים ומילויים ושליטה, שעוקפת את הרצון לקבל. אלא כל הדרך
עוברת בתוך הרצון לקבל, וחובה על האדם לאט לאט לשנותו. וכאשר האדם משנה אותו, הוא
מקבל את המציאות כפי שהיא, היינו, כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים".
וכל העבודה היא בתוך
הרצון לקבל של האדם. ומה שמקבלים מלמעלה, זו כל פעם השפעה טובה מהבורא, שאם האדם
רק מקשיב ושם לב אליה, אז הוא מבין מה הבורא רוצה ממנו. באיזו צורה ובאיזה שלבים
עליו לשנות את עצמו. ומחוץ לו, אין מה שישתנה. אלא כל השינוי הוא רק בתוכו. ובעל
הסולם מדמה את כל הדרך הרוחנית שלנו לאנשים שרצים להיכל המלך, כי הם מתארים לעצמם
שיהיה שם טוב. אבל הם לא מבינים שבריצה כזאת, ניצב בינם לבין היכל המלך הר גבוה,
שהוא אותו ההבדל בין תכונותיהם לבין התכונות שצריך להיות בהן, כדי להיכנס להיכל
המלך.
זאת אומרת, הר גבוה
הוא ההבדל בין מה שהאדם עומד עליו, לבין מה שצריך לעמוד עליו בפתח ההיכל. ואת ההר
הגבוה הזה על האדם לעבור. אלא צריך לשם זה מצד אחד, דחף גדול, רצון לקבל גדול,
רצון ליהנות, שהמטרה תראה לו גבוהה דיה, כדי שאדרבא ירצה אותה "על מנת
לקבל". ומצד שני, שגודל המטרה, גודל הבורא, כל פעם ימשוך אותו. ולצורך זה
זקוקים לסביבה של ספרים, רב וקבוצה, שיכולה לתמוך באדם. ובסביבה האדם יכול לתת
יגיעה. כי הוא לא יכול לעבור את ההר בלי להוסיף דחף מעצמו לאותו רצון, שקיבל
מהבורא, מקריאתו של המלך לבוא אליו. אלא כל פעם עליו להוסיף עוד ועוד השתוקקות
להגיע להיכל המלך.
הבורא לא נותן לאדם
השתוקקות. אלא רק נקודה שבלב והתעוררויות מדי פעם, שמשאירות לאדם חופש בחירה לפנות
לסביבה, ולעורר אותה להביא לו תוספת השתוקקות, תוספת חומר דלק, תוספת רצון להגיע
למלך. והחברה יכולה לעשות זאת בתנאי שהאדם מוכן
"להפקיר", להפקיד, את עצמו בידי החברה - מוכן לאהוב אותה ולהכניע את
עצמו כלפיה. זאת אומרת, כדי לקבל מהחברה חומר דלק, תוספת רצויה הנחוצה להתקדמות,
האדם חייב לתקן את עצמו כלפי האחרים. בכך האדם מראה, עד כמה להגיע לבורא, לתכונת
ההשפעה, יותר חשוב בשבילו מהרצון לקבל האגואיסטי שלו.
ולכן במערכות
הגשמיות של העולם הזה מוכן כבר לאדם כל התהליך הזה. אם הוא מתייחס לחברה במידת
ההשפעה ומוכן להתבטל בפניה, זה משקף את הנכונות שלו לרוחניות אמיתית. ואז בתמורה
ליגיעה, שמשלם לסביבה: לחברה, לקבוצה שסובבת אותו, לספרים, הוא מקבל חומר דלק
נוסף, שנותן לו מרץ לעבור כל פעם את ההר ולעלות לעליון.
אבל האדם לא רק נתקל
בקושי נוסף, אלא בקושי שנקרא "שומרים". כלומר, הכבדה על כל הרצונות שלו
גם במוח וגם בלב, שמרגיש בלב ייאוש וריקנות. והעליון נראה לו, שאין בו שום דבר
כלפי הרצון לקבל, שגדל בקרבו ונשאר ריק. ולא רק בלב, אלא גם במוח, האדם מרגיש שאין
מה לראות בעליון. כלפי העליון יש בו רק חוסר הבנה, חוסר הרגשה, חוסר תפיסה.
כך מתראה לאדם מצבו
העליון בכל האופנים וכלפי כל הרצונות שלו. ואם האדם הולך למעלה מהדעת, כלומר, מבין
שהעליון נראה כך רק כלפי הכלים הנוכחיים שלו, ואי אפשר שיתרַאֵה בהם אחרת. אלא
דווקא ההפך, אם הוא מרגיש לאחר שנתן יגיעה, שיש ריקנות בעליון, סימן שמתגלים בו
כלים אגואיסטיים חדשים. והעליון שמשפיע לכלים הללו, נראה ריק, כי אין בהשפעה,
בבינה, משהו שמלכות יכולה לרצות. אין בעליון תענוגים לקבל, אלא רק תענוגים מלהשפיע
ולכן השלב החדש, המדרגה החדשה והמתקדמת שנפתחת לאדם, נראית לו ריקנית.
אם האדם מבין את
העיקרון הזה, וסוגר עיניים על ההרגשה ועל ההבנה שלו, ועובד ומשקיע בחברה "כשור
לעול וכחמור למשא"[265], כדי לקבל מהחברים יתר גדלות הבורא, יתר גדלות המטרה,
להשלים את ההסתר של מדרגה יותר גדולה, כאילו הוא מאיר לו בגדלות. כי מבין שהחושך
הזה, הוא בכלים האגואיסטיים, אבל בעצם זה האור הרוחני, המשפיע. אם האדם יכול לתאר
לעצמו, שזהו האור הרוחני, אז כבר בחושך הוא נדבק למדרגה יותר עליונה. וזה נקרא
שמימש את בחירתו החופשית בזמן הסתר הפנים. כי הוסיף יגיעה והוסיף רצון מחומר דלק
שקיבל מהסביבה.
כך צריך לעבור משלב
לשלב על כל תרי"ג הרצונות בהסתר כפול והסתר רגיל. ולאחר מכן בגילוי שכר
ועונש, שמתחילים להתגלות כלפי הרצון לקבל תענוגים גדולים, והאדם צריך לעמוד על
המשמר כדי לקבל אותם רק ב"על מנת להשפיע". תחילה לקבל את ההתגלות הזאת
רק כדי להגדיל את הכלים דהשפעה שלו. כמו בינה שגְדלה על פני הרצון לקבל שבה, שלא רוצה
את התענוגים שיש ברצון לקבל, ומתעלה מעליהם, למרות שהם נמצאים בה. כי בינה היא עצם
חוכמה. החלק הראשון של בינה הוא חוכמה. ועל החלק הזה, שיש בו כל הכלים דלקבל וכל
האורות, הבינה בונה את החפץ חסד שלה, ומתעלה מעל כל תרי"ג הרצונות שבהם
מתגלים כל תרי"ג האורות.
ולאחר שהאדם עובר את
מדרגת שכר ועונש, ורוכש את תכונת הבינה, אז הוא עולה לדרגה של "לקבל על מנת
להשפיע", שמלכות מתחברת עם בינה ועולה לדרגת כתר. ובדרגה הזאת יש עוד יותר
יגיעה ועבודה, כי מתגלים ברצון לקבל תענוגים בפועל. והאדם מושך את התענוגים הללו,
ומקבל אותם ונהנה מהם, בגלל שקונה בתוך הכלי שלו כיסוי של חסדים. ואז בחסדים הללו,
בכוונה "על מנת להשפיע", מגלה את אור החוכמה בכלים דקבלה.
ובכל פעם שהאדם הולך
ועולה, הוא מוסיף מסכים ומוסיף יגיעה. וכל הגילויים שלו באים, מפני שהוא יכול
להשתמש בהם בלמעלה מהכלים הטבעיים. כי הכלים הטבעיים לעולם לא נכנסים לעבודה ישירה
עם האורות. אלא חייבים תמיד לבנות בינם לבין האור, בינם לבין יחס הבורא, כיסוי
כלשהו. או כיסוי בלהצדיק את הבורא מעל הדעת, מעל הכלים הטבעיים, כמו שעושים בהסתר
כפול ובהסתר רגיל. או כיסוי של חסדים בגילוי שכר ועונש, או אפילו כיסוי של מסך על
החוכמה, בגילוי של אהבה נצחית. וארבעה השלבים הללו מתוארים במשל של בעל הסולם, על
האדם שעולה להר המלך.
וכמובן, שכל בני
המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם
התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר.
ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.
וכן חזרו ובאו ושבו,
ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות
יותר.
הדרך היא לא פשוטה.
היא איננה בכיוון אחד בלבד. ולא מובטח לאדם לעבור אותה בקלי קלות ובקפיצה אחת. אלא
היא כלולה מניסיונות רבים מלאי אכזבות, שהאדם נדחה מהדרך חוזר ומתקדם. כי ההתגברות
על הקושי שבא לפני האדם, איננה בצורה רגילה. אלא כל פעם נגלה לו יותר ויותר רצון
לקבל, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"266. והרצון לקבל
שכל פעם נפתח יותר בתוך האדם, מגלה לו מי הוא.
לכן ההתקדמות הזאת
היא הדרגתית מאוד. כי כל ההרגשה בתוך הרצון לקבל, וכל ההבנה שליד הרצון לקבל, אלה
החיים של האדם בעולם שלנו. והאדם צריך להשקיע כוחות רבים כדי להתייחס נכון לעולם
הזה שלו. זאת אומרת, להבין שזו התמונה שמציב לו הבורא, כדי בתוך התמונה הזאת ימצא
את עצמו, ואת הבורא, ואת ההסתכלות הנכונה על כל מה שעובר עליו. להתעלות מעל התמונה
שמתראה כך בתוך הרצון לקבל שלו. ולהזדהות עם הכוח העליון מעל הכלים דהרגשה והבנה
שלו, כי הכלים הללו הם בינתיים כלים לא מתוקנים, כלים אגואיסטיים.
ורק ממקום שנדבקים
לעליון, אפשר להתייחס נכון לרצון לקבל, לתקן אותו ולגדול. בדומה לילד, שאם הוא
רואה משהו שמפחיד אותו, הוא רץ וקופץ לידיים של הגדולים. ואז, כשהוא נמצא בידיים
של אמא או אבא, הוא מנהל את הגדולים ללכת ולהראות לו את הדבר המפחיד. כך האדם, אם
הוא נדבק למדרגה יותר עליונה, הוא מיד מרגיש שהמַ"ן שלו נכנס לאותה מדרגה,
ומנהל אותה במקומה[267]. והמדרגה היותר עליונה, בינה, היא מוכנה לכך. רק מחכה
שיהיה מַ"ן כדי שתוכל לפעול כבר מתוך מדרגתה שלה, ולא ממדרגת התחתון, בתוך
הרצון לקבל.
ועל האדם לשמור כל
הזמן על היחס הזה, והוא כבר יכוון אותו. כמו שמתאר בעל הסולם באיגרת י"ז, שרק
בתנאי שהאדם מכוון את עצמו נכון, ששלושת הגורמים הללו, "ישראל, אוּרָיְיתָּא
וקודשא בריך הוא, חד הוא", אז הוא מסתכל קדימה למטרה הנכונה[268]. אבל האדם
שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, איננו מסוגל עדיין לכוון את עצמו נכון דרך החברה,
הספרים, ותכונת ההשפעה שאיננו מכיר. אלא דווקא מצבי ההסתר, הם הגילוי של הבורא
כלפיו. כי החושך שהוא מרגיש, זו ההזדמנות להידבק למדרגה יותר עליונה, למרות הרגשת
הריקנות והכאב והרע במוחא ובליבא. זו ההזדמנות שהעליון נותן לו, לקפוץ על הידיים
שלו. ואם האדם מבין זאת, אז הוא מזרז כל פעם את התפתחותו, וכך נדבק לעליון ועולה.
אבל שומרי הסף שליד
פתח ההיכל, העובדים מול רצון לקבל עם כלים של "לקבל על מנת להשפיע", הם
הערמומיים והאכזריים ביותר. ולאדם קשה מאוד להסתדר מולם ולהבין מה קורה לו. הבלבול
שלו איננו פַּחוּת מהבלבול שהיה לו בהסתר כפול והסתר רגיל. אלא כל המדרגות הקודמות
נועדו לסייע למדרגות הגבוהות יותר, כי הקושי במדרגות הגבוהות רב ועצום ממנו. לכן
כל הדרך הרוחנית נקראת "הר". כי ככל שעולים ומטפסים בה, האדם נזקק ליותר
כוחות.
ולכן רק מעטים
מגיעים לפסגה, לעומת כמות האנשים שמתחילים לטפס. אבל כולם יצטרכו בסופו של דבר
לעלות לפסגה בריצה אחת. ואם האדם לא יכול לעבור את כל הדרך כולה בגלגול אחד, אז
הוא חוזר ומתחיל שוב. כמו שעושים ספורטאים. אם לא מצליח להם בתחרות במקום אחד, הם
נוסעים לתחרות במקום אחר בתקווה להצליח בה יותר. כך הגלגולים נותנים לאדם הזדמנות
חוזרת.
ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את
השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה
לו.
מידת
הסבלנות היא לא לשבת ולחכות עד שיפתחו את הפתח, והמלך יצא ויקבל את פניך ויזמין
אותך להיכנס פנימה. אלא מידת הסבלנות היא לא להתייאש, ושוב ושוב אם נותנים
הזדמנות, מיד לבצע ולממש אותה. ואם לא נותנים הזדמנות, לנדנד בעקשנות כדי לקבל
אותה. זאת אומרת, בכל רגע ורגע להשקיע בכל מה שאפשר בעבודה. וכתוצאה מאותה השקעה
להימצא עם הבורא במערכת יחסים, במערכת עם חוקיות מיוחדת כזאת, שתמורת היגיעה
שנותנים, באה לאדם עזרה מהבורא. לכן "סבלנות" נקרא, שהאדם לא עוזב לרגע
את העבודה שלו, אלא משתוקק לאסוף פרוטה ועוד פרוטה לחשבון גדול.
את הסבלנות,
שהיא מידה מיוחדת עד מאוד, קונים מהסביבה. הסביבה מהווה לאדם דוגמה לסבלנות. לפיכך
חשוב להדגיש בתוך החברה, שצריך להיות כעבדים. כי כאלה אנחנו, בין רצון לקבל לבין
רצון להשפיע. מצד הטבע הראשון, עבדים של הרצון לקבל. ואם הבורא משפיע עלינו בטבע
השני, כרצון להשפיע, מיד נעשים אנו עבדים שלו. אבל בין שניהם נמצאת הבחירה של
האדם. הבחירה שלו היא כ"קליפת נוגה" לשייך את עצמו לרצון להשפיע.
וההתמדה בדרך הזאת היא שמעידה על מידת הסבלנות שיש לאותו אדם.
וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו,
שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו
לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה.
למה אין צורך יותר
בשומרים ושוטרים? כי ה"הר" נמצא כולו בתוך האדם, עם כל ההרהורים שאותם
העביר מזדונות ושגגות לזכויות. כל ה"הר" כבר בתוך האדם ככוח שלו, שאגר
בתוכו במשך העלייה. דרך העלייה הזאת הוא מתחזק, כי הצליח לעמוד כנגד השומרים
והשוטרים ולנצח אותם. כלומר, לרכוש את אותם בתוכו כנגד הרצון לקבל שלו.
קודם, כשהזדהה עם
הרצון לקבל, הם היו חיצוניים לו. אבל לאחר שמנצח כנגד הרצון לקבל, הוא קונה בתוכו
את השוטרים והשומרים, והם משמשים לו כוחות פנימיים כנגד הרצון לקבל. גם את
האכזריים ביותר הוא רוכש, את אלה העומדים על פתח ההיכל. ואז הוא פותח את הדלת. זאת
אומרת, אותם שומרים ושוטרים שנמצאים בתוכו, הם שפותחים לו את הדלת. והמעבר הזה
משומר לשומר, אחד לאחד, הוא נקרא לקנות אותו כוח כנגד הרצון לקבל, שיהווה כמסך.
כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה, הנוהגת בעת הסתר
פנים, ודאי אינה נוהגת עוד, מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם מתחילים
בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות,
ש"בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", בסוד הכתוב: "וצדיקים ילכו
מחיל אל חיל". וכדברי רז"ל, ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של
חברו", אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך
שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה.
פתיחת הפתח היא
הכניסה לאור ה'. האדם כבר יכול לעמוד מול האור הזה ולבנות כנגדו מסכים. פתיחת הפתח
הזאת היא מעבר המחסום.
אין גילוי
אלא במקום ההסתר
קלד) ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי, אלא
במקום שהיה ההסתר, כמו בעניני העולם הזה, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת
החיטה נגלית, אלא במקום שנזרעה ונרקבה.
וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם יחס, כפתילה
והאור, הנאחז בה. כי כל הסתר, אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו, האור המיוחס למין
ההסתר הזה. והאור שנתגלה, נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך.
כל ההסתר הוא כלי,
שבו אוגרים ואוספים משך העבודה רצונות שמתגלים, את החושך שמתגלה בהם, והאור שעומד
כנגדם. אין דבר שנעלם. האדם לא משליך מעליו שום דבר, אלא אוגר הכל בתוכו, וזה מה
שמרחיב את הכלים שלו. וכך אותו חושך נשמר. כי האור מתגלה מעל החושך בתוך הכוונה "על
מנת להשפיע", ואילו הכלים הגדולים עם החושך נשארים. אבל האורות שמתגלים
כנגדם, גם הם כל הזמן נאספים.
וכך יוצא, שבאותה
נקודה שבלב, באותו ניצוץ קטן הנקרא "נר דקיק"[269], נר קטן עם אור קטן,
הולכת וגדלה השעווה, ובהתאם לכך מתעבה הפתילה. ואז נעשה אור גדול. כי שעווה היא
רצון לקבל, ופתילה היא מסך, ולהבה היא גילוי הבורא מעל המסך. וכל אלה גדלים באדם.
גם התכונה "נגד הבורא", הרצון לקבל בתכונתו המקורית. גם המסך עליו, זאת
אומרת, איך האדם משתמש עם הרצון לקבל. וגם גילוי מידת השתוות הצורה שכנגדה בא
גילוי הבורא. את האור הזה האדם "מדליק" בעצמו. כי מלבד נר דקיק שהבורא
נותן, כל יתר הלהבה באה על חשבון האדם.
כל החושך והשליליות
נשארים, רק האדם מצדיק אותם. הוא לא יכול לשנות או למחוק אותם, אלא להשתמש בחומר
של הרצון לקבל כמו שעווה בנר. לכן הכלי גדל ונעשה בו פער קוטבי ומוקצן, מהאגו הגדול
ביותר ועד מידת ההשפעה הגבוהה ביותר.
____________________________________________________________
[262] פירוש רש"י לשמות יט, ב.
[263] יבמות דף קכא ע"ב: "הקדוש ברוך הוא
מדקדק עם סביביו כחוט השערה".
[264] ברכות דף ז ע"א: "ויסתר משה פניו
זכה לקלסתר פנים בשכר כי ירא זכה (שמות ג)".
[265]עבודה זרה דף ה ע"ב.
[266] סוכה דף נב ע"א.
[267] על "העלאת מ"ן" ראה בפרק
"אפשר ללמוד קבלה ללא תורת הנגלה", עמ' 162.
[268] לאיגרת יז ראה בנספח ד', בעמ' 493.
[269] "נהירו [נר] דקיק של הקדושה, שפירושו
הארה דקה וקטנה, המחיה את הקליפות" (תלמוד עשר הספירות, חלק ז, לוח
התשובות לפירוש המילות, דף תקעט אות סה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה